חורבנה של ירושלים אינו סוף פסוק במערכת הענישה האלוהית, אלא נקודת פתיחה לפורענות שתקיף את המרחב כולו. לאחר הפגיעה הקשה בעם ישראל, גל ההרס עתיד להתפשט ולהכות גם באומות העולם.
הפסוק פותח בהכרזה יַעַן אֲשֶׁר הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע. הפרשנים מציעים מספר גישות להסבר הפגיעה המשותפת בשתי הקבוצות. גישה אחת מסבירה כי הצדיקים נספים בעוונם של הרשעים [אברבנאל בשם המפרשים]. רב סעדיה גאון מציע פירוש מפתיע, לפיו שני הסוגים היו למעשה עובדי עבודה זרה והיו רשעים כלפי ה'; ה"צדיק" היה מי שעבד את הבעל במסירות ובכל לבו, ואילו ה"רשע" היה מי שזלזל גם בעבודה הזרה [אברבנאל]. לעומת זאת, יש המפרידים בין גורל הקבוצות: הצדיקים נכרתו וסולקו מן העיר מוקדם יותר רק כדי לחסוך מהם את מראה החורבן הקשה, בעוד הרשעים נהרגו בחרב, ברעב ובמגפה [אברבנאל, מלבי"ם].
בעקבות חורבן זה, מגיעה התגובה כלפי אומות העולם: לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל כָּל בָּשָׂר. ה"חרב" האלוהית האוכלת-כול [ביאור שטיינזלץ] היא למעשה נבוכדנאצר מלך בבל, המשמש כשליחו של ה' [רש"י, אברבנאל]. יציאת החרב מתערה מסמלת את יציאתו של נבוכדנאצר ממקומו בבבל כדי להחריב ארצות נוספות, ומכתה תהיה ממושכת [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. המילים אֶל כָּל בָּשָׂר משמעותן "על כל בשר", והן מכוונות כלפי האומות שעליהן ניבאו הנביאים [רד"ק].
הפרשנים מצביעים על שתי סיבות מרכזיות ליציאת החרב נגד האומות. הסיבה הראשונה היא מידה כנגד מידה: מכיוון שאומות העולם שמחו לאידם של ישראל, סייעו לרעה יותר מהנדרש והשתתפו בחורבן, ה' קוצף עליהם ומגרה בהם את נבוכדנאצר שיכה גם אותם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. הסיבה השנייה היא הגיונית: אם ה' לא חס על ירושלים והחריב אותה, קל וחומר שלא יחוס על שאר הארצות [אברבנאל].
מסלול ההרס מתואר במילים מִנֶּגֶב צָפוֹן (ובחלק מכתבי היד נכתב "צפונה" [מנחת שי]). הכוונה היא שהפורענות תנוע מירושלים הדרומית ועד בבל הצפונית [מצודת דוד, אברבנאל]. לאחר שנבוכדנאצר כבש את ארץ ישראל, הוא יפנה את חרבו בחזרה אל האומות השוכנות בצפון, ובדרכו ישטוף גם את הפליטים מישראל שנמלטו לאזורים אלו [מלבי"ם]. כשם שישראל הוגלו מן הדרום לצפון ולקו על ידי מלך הצפון, כך ילקו גם שאר האומות, ולבסוף, בבל עצמה תלקה על ידי אימפריות אחרות כמדי ופרס [רד"ק].