הפסוק חורץ את דינה של אומת האויב, ומבהיר כי חרב הפורענות לא תשקוט אלא תשיג אותם דווקא בתוך מולדתם.
תחילה, הפרשנים מבארים מספר מילים בפסוק: המילה תַּעְרָהּ משמעותה נדן החרב או התיק שלה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. המילה מְכֻרוֹתַיִךְ מתפרשת מלשון "מגורותיך", כלומר ארץ המולדת ומקום המגורים הקבוע [מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק, שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה הָשַׁב מנוקדת באות שי"ן בפתח, בדומה לציווי או פועל מקור [רש"י, רד"ק, מנחת שי].
לגבי משמעות הקריאה הָשַׁב אֶל־תַּעְרָהּ, קיימות מספר גישות מרכזיות. גישה אחת רואה בכך קריאה להמתנה ולסדר זמנים בפורענות: על האויב להמתין עד שהחרב המכה בישראל תסיים את פעולתה ותשוב לנדנה, ורק לאחר שיושלם העונש על ישראל, תופנה החרב לנקום באויב עצמו [רש"י]. לעומת זאת, פרשנים אחרים קוראים משפט זה בתמיהה רטורית: האם יעלה על הדעת שה' ישיב את החרב לנדנה לאחר שהכתה בישראל, והיא תחדל מלהרוג? התשובה היא שלילית, שכן החרב לא תשקוט עד שתשפוט גם את האויב [רד"ק, מצודת דוד]. גישה שלישית מפרשת זאת כציווי ישיר להשיב את החרב, מתוך הבנה שחזון הניצחון של האויב הוא חזון שווא, ועל כן מסע ההרג יסתיים והתוקפים ישובו לארצם [מלבי"ם, שטיינזלץ].
סופו של הפסוק, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־נִבְרֵאת בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ, קובע כי העונש יתרחש במולדתם של בני עמון. ה' יביא את חרבו של מלך בבל, נבוכדנצר, לשפוט אותם בתוך ארצם [מצודת דוד, מלבי"ם]. עונש זה נועד להכות בהם דווקא במקום שבו הם ישבו בביטחון רב, מתוך מחשבה מוטעית שחרב האויב לא תגיע אליהם, ושם יישפטו מבלי שיוכלו להימלט לארצות אחרות [רד"ק].