זעקת תסכול עולה מפי הנביא, החש כי שליחותו נתקלת בחומה של אטימות בשל סגנונה הציורי. המילה אהה מבטאת קול צעקה ויללה [מצודת ציון], שבאמצעותה הוא פונה אל ה' וקובל על תגובת העם לנבואותיו. הנביא חש כי העברת המסר בדרך של חידות ומשלים, כדוגמת משל יער הנגב והאש האוכלת, מחטיאה את מטרתה [רש"י, מלבי"ם].
הצירוף מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים אינו מתאר משל רגיל ופשוט, אלא מצביע על משל סתום ומורכב, כזה הדורש משל נוסף כדי לפענח אותו [מלבי"ם]. מורכבות זו מובילה לתגובות שונות ובעייתיות מצד השומעים, והפרשנים מציגים כמה זוויות לאופן שבו העם מתייחס לדברי הנביא.
גישה אחת מסבירה כי העם מנצל את העמימות של המשל כדי לעוות את המסר; מכיוון שהדברים אינם מפורשים, השומעים מרשים לעצמם להפוך את משמעות המשל ולפרש אותו לטובה, על פי נוחיותם [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש הסבורים כי העם דווקא מבין היטב את הנמשל, אך בוחר להתייחס לדברים כאל מליצה נאה ותו לא, מבלי לקחת ברצינות את תוכן האזהרה [ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת ומחמירה יותר טוענת כי העם פשוט כופר במקור האלוקי של הנבואה. השומעים טוענים כי הנביא אינו מדבר בשם ה', אלא בודה את המשלים מליבו רק כדי להפגין את יכולתו למשול משלים [רד"ק, אברבנאל].
מתוך מצוקה זו, הנביא מבקש מה' לחדול מנבואות החידה. בעקבות תלונה זו, ה' אכן משנה את אופי הדיבור, ובפסוקים הבאים המשל הופך למציאות מפורשת וברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: ה"דרום" מתבאר כירושלים, ה"יער" כמקדש, וה"אש" כחרב שלופה וקטלנית [רד"ק, אברבנאל].