הנביא מצטווה להעביר מסר ישיר וברור של חורבן, המכוון אל לב האומה ואל המקומות הקדושים לה ביותר. נבואה זו מהווה למעשה ביאור מפורש וגלוי לחזון קודם וסתום של הנביא, שבו השתמש במשלים.
הציווי שִׂים פָּנֶיךָ אֶל יְרוּשָׁלִַם מסיר את מעטה המשל ומבהיר כי כעת מדובר בנבואה ברורה ומפורשת כמות שהיא [מצודת דוד]. פנייה זו לירושלים באה לפרש את הפנייה הסתומה "דרך תימנה" (לכיוון דרום) שנאמרה בנבואה הקודמת. בדומה לכך, ההוראה וְהִנָּבֵא אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל מסבירה כי "יער השדה נגב" שעליו ניבא הנביא במשל הוא למעשה ארץ ישראל [מלבי"ם, רש"י].
המילה וְהַטֵּף משמעותה להשמיע דברי נבואה [רש"י]. הציווי להטיף מופנה אֶל מִקְדָּשִׁים, ולשון הרבים שבה נוקט הפסוק עוררה את תשומת לבם של הפרשנים, שהציעו לכך שני כיווני חשיבה עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלשון הרבים מתייחסת למבנה המורכב של בית המקדש עצמו. המקדש הורכב משלושה חלקים מרכזיים: האולם, ההיכל והדביר (בית קודש הקודשים), נוסף על העזרות. כל אחד מחלקים אלו, יחד עם כלי הקודש שבהם, היה מקודש מחברו, והנבואה מופנית כלפי כולם כאחד לקראת חורבנם. לעומת זאת, ישנה גישה היסטורית-נבואית הרואה במילה מִקְדָּשִׁים רמז עתידי לשני חורבנות נפרדים שיפקדו את העם – חורבן בית המקדש הראשון וחורבן בית המקדש השני [רש"י, רד"ק].