הופעתה של חרב האויב נועדה לזרוע אימה משתקת, להחליש את המגינים ולהביא חורבן אל שערי העיר. החרב המבריקה מתוארת ככלי משחית שהוכן בקפידה לקראת ייעודו הקטלני.
מטרת הבאת החרב היא לְמַעַן לָמוּג לֵב וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים, כלומר להמיס את לבבות האנשים מרוב פחד, לגרום לתשות כוח, ולהרבות את הנופלים והכושלים במערכה [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ]. יש המדגישים כי הכפילות הלשונית במילים אלו נועדה לחזק ולהדגיש את עוצמת החרדה [רד"ק].
באשר לביטוי אִבְחַת חָרֶב, הפרשנים חלוקים בביאורו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה משמעותה טבח והרג בחרב. מנגד, יש המפרשים זאת מלשון בעתה, המבטאת את אימת החרב והפחד שהיא מטילה [רד"ק, מלבי"ם]. גישה ייחודית ושונה מציעה כי המילה מתארת את השמעת הקול של הרוגי החרב, בדומה ללשון נביחה, כביטוי לזעקות השבר של החללים [רש"י].
המילה אָח מפורשת לרוב כקריאת כאב, אוי, יללה ואנחה נוכח האסון הקרב [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. החרב מתוארת כעֲשׂוּיָה לְבָרָק, כלומר היא לטושה, מרוטה ומבריקה כהבזק ברק, במטרה להבהיל ולהחריד את כל רואיה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מול פירוש זה, קיימת דעה מפתיעה הרואה במילה אָח דווקא לשון של שמחה (כמו המילה "האח"). לפי קו מחשבה זה, חרבו של מלך בבל נועדה בעיקר כדי להפחיד, ויש לשמוח על כך שהיא תבצע רק מיעוט מן ההרג, בעוד שעיקר הטבח ייעשה על ידי מלחמות פנימיות של בני ישראל בינם לבין עצמם [מלבי"ם].
המשך הפסוק, מְעֻטָּה לְטָבַח, מוסבר על ידי רוב הפרשנים כלשון עטיפה וכיסוי. החרב נשמרה כשהיא עטופה בבגד כדי שחידודה לא ייפגם, וכעת היא נשלפת ונגלית לצורך הטבח ביום המלחמה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ], או לחלופין, שהכוונה היא פשוט לחרב מושחזת היטב [רד"ק]. בהמשך לגישתו הקודמת, יש מי שדורש את המילה מְעֻטָּה מלשון מיעוט, וטוען כי החרב מיועדת לטבוח רק חלק מועט מהעם [מלבי"ם]. עם זאת, פרשנים אחרים דוחים פירוש זה בתוקף מסיבות דקדוקיות, וקובעים כי מבנה המילה אינו מאפשר לגזור אותה משורש המבטא מיעוט [רש"י].