תושבי ירושלים ניצבים מול איום ממשי של מלך בבל, אך במקום להתעורר לתשובה, הם שוקעים בשאננות מסוכנת ובהכחשת המציאות. תגובתם לאיומים ולסימנים המעידים על חורבן מתאפיינת בזלזול, מתוך ביטחון שווא שהרעה לא תגיע אליהם.
המילים כִּקְסַם שָׁוְא מתייחסות ליחסם של אנשי ירושלים למעשי הקסם והגורלות של נבוכדנאצר. הפרשנים מסכימים כי העם ראה באיומי הכיבוש דבר ריק וחסר משמעות, והם לא האמינו שמלך בבל יצליח לכבוש את עירם. תחושת ביטחון זו נבעה מהסתמכותם העיוורת על נביאי השקר, שהבטיחו להם שלום [רד"ק, שטיינזלץ, אברבנאל]. מנגד, ישנה דעה ולפיה הכשדים עצמם הם אלו שראו בתוצאות הקסם שקר, שכן כוונתם המקורית הייתה לתקוף את עמון, אך ה׳ הוא שמשך אותם לירושלים [רד"ק בשם אביו]. מבחינה לשונית, המילה נכתבת בתורה כקסום עם האות וי"ו, אך נקראת כ־כִּקְסַם [מנחת שי, רד"ק].
לגבי הביטוי שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה גוזרת את הביטוי מהמילה שבועה [מצודת ציון]. לפי גישה זו, תושבי ירושלים חשו בטוחים כאילו הכשדים נשבעו להם שבועות רבות שלא ירעו להם [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל], או לחלופין, הדבר מתייחס לשבועותיהם של נביאי השקר שהבטיחו לעם שמלך בבל לא יבוא עליהם [שטיינזלץ]. הגישה השנייה קושרת את הביטוי למספר שבע. לפי פירוש זה, נבוכדנאצר ערך את קסמיו והטיל גורלות ארבעים ותשע פעמים (שבע פעמים שבע), ובכל הפעמים התוצאה הצביעה באופן עקבי על ירושלים [רש"י, מלבי"ם, רד"ק].
המילים וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ מוסברות על ידי הפרשנים בדרכים שונות, המבארות איזה עוון נזכר ומי מזכיר אותו כדי להביא ללכידת העיר. קו מחשבה אחד תולה זאת בהפרת בריתות; תחושת הביטחון של העם מזכירה את העוון של המלך צדקיהו, שנשבע אמונים למלך בבל והפר את שבועתו. בשל חילול השם שבהפרת השבועה, אין להם לצפות שהכשדים ישמרו על שבועותיהם כלפיהם [רד"ק, אברבנאל]. פירוש נוסף רואה בעצם ההקשבה לנביאי השקר והביטחון בהם את העוון שחרץ את גורלם להילכד [שטיינזלץ].
גישה אחרת מתמקדת במספר ארבעים ותשע שעלה בקסמים, אשר מזכיר את עוונם של ישראל בביטול מצוות השמיטה והשבת, עוון שבגינו נגזרו עליהם שבעים שנות גלות, וכן שבעה חטאים חמורים של גזל ושפיכות דמים [מלבי"ם]. יש מי שמסביר כי נבוכדנאצר עצמו, בעת עריכת הקסמים, היה מונה ומזכיר את חטאי ישראל, מידע שקיבל משכניהם עמון ומואב ששמעו את תוכחות נביאי ישראל [רש"י]. לבסוף, ישנה גישה המדגישה את התנהגות העם עצמו: כל אחד מאנשי ירושלים, בחטאיו החוזרים ונשנים, שימש כתזכורת תמידית לעוון לפני ה׳ [מצודת דוד], והם אף היו מזכירים ומגלים את פשעיהם בגאווה וללא בושה, מה שהביא לכך שהם ייתפסו ביד האויב [אברבנאל].