קול זעקה ונבואת חורבן מהדהדים מבעד למילותיו של הנביא, המציג חזון מאיים של כלי משחית המתקרב אל העיר. הדימוי המרכזי מתמקד בנשק קטלני, מבריק ומוכן לפעולה, אשר נועד להעניש ולהחריב. קיימת מסורת של חילופי גרסאות לגבי שם ה' המדויק המופיע בפתיחת הנבואה, כאשר בחלק מכתבי היד ובתרגומים נכתב "אדני ה'" במקום "אדני" בלבד [מנחת שי].
הנביא נדרש להכריז על חֶרֶב חֶרֶב. כפילות המילה מתפרשת במספר דרכים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפילות זו מבטאת סגנון של קינה, נהי וכאב עמוק, בדומה לאדם המקונן וזועק מרה על אסון מתקרב [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש הרואים בכפילות רמז היסטורי לשתי חרבות שונות שיכו בעם בזו אחר זו: החרב הראשונה היא צבאו של מלך בבל שיחריב את העיר, והחרב השנייה היא חרב בני עמון שתכה בשארית הפליטה באמצעות ישמעאל בן נתניה, רוצחו של גדליה [רש"י, רד"ק].
החרב מתוארת בשני תארים: הוּחַדָּה וגם מְרוּטָה. הפרשנים מסכימים כי הוּחַדָּה משמעותה שהחרב הושחזה היטב כדי לכרות ולטבוח במהירות וביעילות. המילה מְרוּטָה מתפרשת לרוב כחרב שלוטשה, צוחצחה והוסרה ממנה כל חלודה, במטרה להבריק ולהטיל אימה ופחד על הרואים אותה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. דעה נוספת קושרת את המילה ללשון שליפה, כלומר חרב שלופה מתערה [רש"י].
חיבור ייחודי ומעמיק של תיאורי החרב מציג מהלך פוליטי-צבאי מתוחכם של נבוכדנצר מלך בבל, שבו החרב משמשת כמשל. לפי גישה זו, הכפילות חֶרֶב חֶרֶב מצביעה על חרב אחת בעלת שני צדדים שונים: צד אחד שנון וחד המיועד לטבח, וצד שני חלק ומלוטש שניטל חידודו. הסיבה להסרת החידוד בצד אחד היא כדי שהאויב יוכל לאחוז בחרב בידו, כתחליף לידית עץ. הדבר משמש משל היסטורי נוקב למצור על ירושלים: כאשר נבוכדנצר ראה שהעם מאוחד בתוך החומות ואינו יכול להכניעו, הוא עשה עצמו כמתרשל במצור וכדורש שלום. פעולת ההטעיה הזו משולה לצד ה"מרוט" והלא-מאיים של החרב. תרמית זו גרמה לתושבי ירושלים לחוש ביטחון מדומה, מה שהוביל לפרוץ מלחמת אחים עקובה מדם בתוך העיר. רק לאחר שהיהודים החלישו והשחיתו זה את זה מבפנים, יכול היה מלך בבל "לאחוז" בסיטואציה ולנצל את הצד ה"מוחד" והקטלני של חרבו כדי לכבוש את העיר בקלות ולטבוח ביושביה [מלבי"ם].