נבואת החורבן המופנית כלפי בני עמון בלשון נקבה חושפת את אשליית הביטחון שלהם, אל מול המפלה הקשה הממתינה להם, בדומה לגורלם של פושעי ישראל.
הפרשנים מסכימים כי הפתיחה בַּחֲז֥וֹת לָךְ֙ שָׁ֔וְא בִּקְסׇם־לָ֖ךְ כָּזָ֑ב מתארת את נביאי השקר, הקוסמים וחוזי הכוכבים של עמון. המילה בַּחֲז֥וֹת מתייחסת לראיית הכוכבים [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאותם קוסמים הבטיחו לבני עמון הבטחות שווא, והטעו אותם לחשוב שחרבו של מלך בבל לא תגיע אליהם והם לא ייפגעו כלל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת גישה ייחודית הקושרת את הפסוק לרצח גדליה בן אחיקם, ולפיה נבואת הכזב שקיבלו בני עמון הייתה שחרבם שלהם מוכנה ומזומנת להרוג בקלות, במרמה וללא מלחמה את שארית הפליטה של עם ישראל [מלבי"ם].
בעקבות אותן הבטחות כזב, נחרץ גורלם של בני עמון: לָתֵ֣ת אוֹתָ֗ךְ אֶֽל־צַוְּארֵי֙ חַֽלְלֵ֣י רְשָׁעִ֔ים. משמעות המילה אֶֽל בהקשר זה היא "עם", כלומר השוואת גורלם של בני עמון לגורלם של החללים [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל]. רוב הפרשנים מזהים את אותם "חללי רשעים" עם פושעי ישראל שכבר נפלו בחרב, ומסבירים כי ה' גזר על בני עמון ליפול ולהיהרג בדיוק כמותם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. נבואות השקר למעשה עיוורו את בני עמון והובילו אותם להגיש את צווארם לשחיטה, ממש כפי שקרה לרשעי ישראל [רש"י].
סופם של אותם רשעים שנידונו ליפול מתואר במילים אֲשֶׁר־בָּ֣א יוֹמָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲוֺ֥ן קֵֽץ. המילים בָּ֣א יוֹמָ֔ם מתפרשות כשקיעת השמש, סמל לשקיעת ההצלחה שלהם והגעת יום אסונם [מצודת ציון, מצודת דוד, רש"י, אברבנאל]. יום זה הגיע משום שעוונם השלים את הקץ, כלומר סאת החטאים שלהם התמלאה עד תום והובילה לסופם המוחלט ולעת רעתם [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].