הנביא פונה אל חרבו המשחיתה של מלך בבל בעודה ניצבת בצומת דרכים, ומציג אותה כיישות שעליה להחליט לאן לכוון את מהלומתה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את התלבטותו של מלך בבל העומד על אם הדרך, ואינו יודע באיזה נתיב צבאי לבחור. הנביא קורא לחרב הִתְאַחֲדִי, כלומר בחרי דרך אחת מתוך השתיים, התאספי והתרכזי במקום אחד [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם]. מכאן מוצגות בפני החרב שתי האפשרויות: הֵימִינִי – פני אל צד ימין, המייצג את הדרך ליהודה ולירושלים; או הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי – שימי את פנייך ופני לצד שמאל, אל עבר רבת בני עמון [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. המילה השמילי נכתבה אמנם ללא האות אל"ף, אך משמעותה נגזרת מהמילה שמאל [רד"ק, מצודת ציון], והמילה השימי משמעותה לשים ולכוון את הדרך [מצודת ציון].
מנגד, גישה שונה מפרשת את רצף המילים הִתְאַחֲדִי הֵימִינִי הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי לא ככיוונים גיאוגרפיים, אלא כפקודות צבאיות טכניות המורות ללוחם כיצד להחזיק ולהניף את החרב [ביאור שטיינזלץ].
בסופו של דבר, הפנייה אל החרב מסתיימת בתהייה אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת. המילה אנה פירושה לאיזה מקום [מצודת ציון], והמילה מועדות משמעותה מזומנות ומוכנות [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. כלומר, החרב שלופה, מוכנה ומזומנת לקרב, אך שורר ספק מוחלט באשר ליעדה הסופי. לפי הגישה הגיאוגרפית, ההתלבטות היא לאיזו מדינה יפלוש הצבא [מלבי"ם, רד"ק], ולפי הגישה הצבאית, החרב מונפת בידיו של לוחם מיומן במהירות כה רבה, עד שאי אפשר לחזות לאן תונחת המכה הבאה [ביאור שטיינזלץ].