הנביא יחזקאל, הנמצא בגלות בבבל מצפון לארץ ישראל, מצטווה על ידי ה' להפנות את פניו ואת נבואתו דרומה, אל עבר ירושלים ובית המקדש. הפניית הפנים מסמלת את ההכנה הנפשית והרוחנית לקראת קבלת הנבואה הקשה על המצור והחורבן.
הקריאה מורכבת משלוש פניות נרדפות לאותו כיוון גיאוגרפי, המייצגות את ארץ ישראל וירושלים הממוקמות מדרום לבבל: תֵּימָנָה, דָּרוֹם ו-נֶגֶב. רוב הפרשנים מסכימים כי כפילות זו של מילים שונות לאותו עניין היא אמצעי רטורי מקובל בסגנון הנבואה, שנועד לחזק ולהדגיש את המסר. עם זאת, יש המבחינים במשמעות המדויקת של כל מונח [מלבי"ם]: המילה תֵּימָנָה מציינת את צד ימין של האדם כאשר פניו מופנות מזרחה, ומרמזת על הגורל שיפיל נבוכדנצר מלך בבל, שיורה לו לפנות ימינה אל ירושלים. המילה דָּרוֹם מבטאת מקום מוגבה שהשמש שולטת ומחממת בו, בדומה לבית המקדש הנחשב לרום העולם. המילה נֶגֶב גזורה מלשון יובש, ומכוונת לארץ יהודה השחונה מרוב חום.
הציווי לדבר ולנבא מנוסח במילה וְהַטֵּף, שמשמעותה השמעת דברים [רד"ק, מצודת דוד]. שורש המילה מגיע מעולם המים, מלשון נטיפה והזלה [מצודת ציון]. שימוש ציורי זה בא לתאר נבואה קצרה ותמציתית על חורבן המקדש, הנופלת כטיפות מים בודדות, בניגוד לנבואה ארוכה השוטפת כנחל [מלבי"ם].
מוקד החורבן מתואר בביטוי יַעַר הַשָּׂדֶה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בדימוי לירושלים, ליושביה ולבית המקדש. המקדש עתיד להיחרב, להיחרש ולהפוך למקום שומם כיער שבו מהלכות חיות בר [רש"י]. ירושלים והארץ כולה נמשלות ליער משום שכשם שביער ישנם עצים רבים השונים זה מזה בגובהם ובטיבם, כך בעיר ישנם המוני אנשים ממעמדות שונים [מלבי"ם, מצודת דוד]. היער מייצג גם תערובת של צדיקים ורשעים, והנבואה רומזת באורח טראגי כי הצדיקים המעטים עתידים לנספות בחורבן יחד עם הרשעים הרבים [רד"ק]. לצד הפירוש המטפורי, ייתכן שיש כאן התייחסות היסטורית ממשית ליערות העבותים שצמחו בעבר באזורים נרחבים בארץ יהודה ובנגב, ונועדו להשמדה [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה רעיונית ורוחנית, הפנייה לדרום נושאת משמעות עמוקה. כיוון דרום מסמל את מידת החסד והרחמים, וירושלים ובית המקדש היוו את מקור השפע לכל העולם. הנבואה ממחישה מהפך כואב: עוונותיהם של ישראל הפכו את מידת הרחמים למידת הדין. הפנייה לדרום היא נבואת פורענות על כך ששורש השפע ייפסק, וכתוצאה מכך לא רק ישראל יסבלו, אלא גם אומות העולם כולן ילקו באובדן הברכה שהושפעה אליהן דרך ירושלים [חומת אנך].