נבואת חורבן קשה מוצגת כאן מפי ה', המשתמש בדימוי של שריפת יער כבירה ועוצמתית. האש המכלה אינה מבחינה בין סוגי העצים, והיא מסמלת פורענות טוטאלית שתשטוף את הארץ כולה ותפגע בכל שכבות העם, ללא יכולת מילוט.
המילה מַֽצִּית מתארת הבערה של אש גדולה הנדלקת בבת אחת [מלבי"ם], כאשר ה' מצהיר כי הוא עצמו זה שמבעיר את האש הזו [מצודת דוד]. משמעות המילה וְאָכְלָ֣ה היא שריפה וכילוי [מצודת ציון].
הביטוי כׇל־עֵֽץ־לַח֩ וְכׇל־עֵ֨ץ יָבֵ֤שׁ משמש כמשל מובהק. רוב הפרשנים מסכימים כי העצים מסמלים את בני האדם – הצדיקים והרשעים, או העשירים והעניים, אשר יספו יחד באותו החורבן [רד"ק, מצודת דוד]. בעוד שהעץ הלח מסמל את מי ששריפתו ממושכת יותר בשל הלחות והרטיבות שבו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ישנו פירוש המסביר כי האש תאכל תחילה דווקא את העצים הלחים, כדי שלא יהוו חציצה ויעכבו את שריפת העצים היבשים [מלבי"ם].
הצירוף לַהֶ֣בֶת שַׁלְהֶ֔בֶת מהווה כפל לשון שנועד לחזק ולהדגיש את עוצמת האש שלא תכבה, אלא תעלה ותבער ברצף עד שתכלה את כולם בחרב ובגלות [רד"ק, מצודת ציון]. מדובר בלהבה הניתקת מן האש המרכזית, מתפשטת ומתלהטת למרחוק [מלבי"ם].
המילה וְנִצְרְבוּ מתארת כוויה ושריפה קשה, בדומה לצרבת של פצע או שחין בעור [רש"י, מלבי"ם, מצודת ציון]. מעבר למשמעות הפיזית, יש המפרשים זאת באופן מטאפורי: פניהם של הניצולים שלא ימותו באש, "ישרפו" מרוב בושה וכלימה כאשר יצאו לגלות [רד"ק].
ההתפשטות הגיאוגרפית של הפורענות מתוארת במילים מִנֶּ֥גֶב צָפֽוֹנָה. הגישה המרכזית היא שהאש תתחיל בדרום – בירושלים או בארץ ישראל בכלל, המכונה "יער הנגב" – ותתפשט משם אל עבר גבול הצפון עד לבבל [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה היא לאנשים היושבים בדרומה של בבל הנמצאת בצפון [רש"י]. בנוסף, קיימת דעה כי הפורענות לא תעצור בישראל, אלא תתפשט גם אל שאר אומות העולם שילקו ויגלו כמותם [רד"ק].