נבואת החורבן דורשת מהנביא להביע צער פיזי וקולי עמוק לנוכח אסון כבד שעומד לפקוד את העם. החרב המיועדת להשחית אינה מבחינה בין המעמדות, והיא עתידה לפגוע בכל חלקי העם, מהאדם הפשוט ועד להנהגה הבכירה ביותר.
הציווי זְעַק וְהֵילֵל קורא לנביא לזעוק בקול ולהשמיע קול יללה וקינה, תחת לשמוח [רד"ק, מצודת דוד]. סיבת הזעקה היא כִּי־הִיא הָיְתָה בְעַמִּי הִיא בְּכׇל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל. החרב תכה בעם כולו וכן בשריו ומלכיו [רש"י, שטיינזלץ]. חלק מהפרשנים מצביעים על כך שהנבואה מתייחסת לאירועים היסטוריים קונקרטיים, כדוגמת מותו של המלך יאשיהו בחרב או שחיטת בניו של צדקיהו [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי החרב המוזכרת כאן אינה רק חרבו של האויב החיצוני, אלא חרב של מלחמת אחים. לפי גישה זו, עיקר האסון נובע מסכסוכים פנימיים והרג הדדי בתוך העם ובין ההנהגה, שהשחיתו בישראל מבית יותר ממה שהשחית האויב החיצוני [מלבי"ם].
המילים מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי זכו לשני כיווני פירוש מרכזיים, הנגזרים ממשמעות המילה מְגוּרֵי:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון פחד ויראה. העם סבל מפחדי החרב עוד בטרם זו הכתה בהם בפועל [רד"ק, מנחם המובא ברש"י]. ברוח הפירוש על מלחמת האחים, הפחד נבע מכך שהנשיאים והשרים עצמם הפכו למקור של אימה עבור העם, כשהרבו להרוג בו בחרבם הפנימית [מלבי"ם].
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון אסיפה וקיבוץ. לפי פירוש זה, קבוצות של עמים זרים נאספו והתקבצו עם חרבותיהם סביב ישראל כדי להכות בהם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. המילה אֶל משמשת כאן במשמעות של "בתוך" או "על", והמילה אֶת משמעותה "עם" [רד"ק, מצודת ציון].
כתוצאה מהאסון הנורא, מצטווה הנביא: לָכֵן סְפֹק אֶל־יָרֵךְ. הפועל סְפֹק משמעותו הכאה, והציווי הוא להכות בכף היד על הירך, שהיא צד הגוף. פעולה זו משמשת כביטוי פיזי מובהק של צער, אבל וקינה [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. יש המוסיפים רובד סמלי לפעולה זו: הירך היא המקום שעליו אדם חוגר ותולה את חרבו. ההכאה על הירך נועדה להדגיש את הקינה על חרבם של ישראל עצמם, שהייתה תלויה על ירכם, והיא זו שהובילה בסופו של דבר להשחתתם [מלבי"ם].