מול איום של חרב משחיתה ומוכנה לפורענות, עולות שאלות נוקבות לגבי תכליתה של החרב, מטרותיה, וההכרח שבעונש המרחף על העם.
המילה בֹחַן מתפרשת מלשון בחינה וניסיון [מלבי"ם], או במשמעות של חוזק וקושי, בדומה לאבן חזקה [מצודת ציון]. מנגד, יש המפרשים כי משמעות המילה היא שהדבר כבר בדוק, מוכח וידוע מראש [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילה וּמָה מתפרשת כמילת שאלה שמשמעותה ולמה [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב מספר פרשנים היא שהחרב הוצאה, צוחצחה והוחדה כדי להפחיד את העם ולבחון אותם, כמשל לאזהרות הנביאים הקוראים להם לחזור בתשובה. לאור זאת עולה התמיהה: וּמָה תהיה תכליתה של החרב החזקה אִם־גַּם־שֵׁבֶט ישראל יינצל ממנה? אם החרב תמאס לכרות את העם כשם שהיא מואסת לכרות עץ פשוט של גויים, הרי שהכנתה והברקתה היו לשווא [רד"ק, מצודת דוד]. מסקנת הדברים היא שהחרב המלוטשת לא תבחל באיש, אלא תחתוך ותכלה הכל [ביאור שטיינזלץ].
גישה אחרת מתמקדת במקורו הפנימי של החורבן. המבחן האמיתי מגלה כי גם אם איום החרב החיצונית של נבוכדנצר לֹא יִהְיֶה, העם לא ירוויח מכך דבר. החורבן נובע מתוכם, שכן הם משחיתים את עצמם בעוונותיהם ובשפיכות דמים, והחרב הפנימית שלהם היא שתכלה אותם גם ללא איום מבחוץ [מלבי"ם].
ברובד נוסף, המבחן מתייחס לעברם של העם ולחוסר התוחלת שבתשובתם. כבר נבחן ומוכח שהעם לא שב מדרכו הרעה, למרות שנוסו בעבר בצרות רבות כמו רעב ודבר. לכן, כאשר תבוא עליהם החרב, העם פשוט לֹא יִהְיֶה עוד בעולם. גם אם נדמה שהם מתחילים לחזור בתשובה ולמאוס בעבודה זרה, הרי שהדבר לֹא יִהְיֶה ולא יתקיים לאורך זמן, שכן הם ימהרו לשוב לרשעתם [רש"י].
בנוסף, הצירוף שֵׁבֶט מֹאֶסֶת מתפרש גם כרמז היסטורי לשבטי יהודה ובנימין. בעבר, הם מאסו ולעגו לשאר שבטי ישראל שגלו בגין חטא העבודה הזרה. אך כעת, משחטאו בעצמם באותם חטאים בדיוק, גם הם יגלו, יסבלו מאותה חרב, ולא יתקיימו [רש"י].