ה' מצווה את הנביא יחזקאל לבצע פעולה פומבית ודרמטית של אבל עמוק. לאחר שניבא על ארץ ישראל, הנביא מצטווה כעת להמחיש בגופו את גודל האסון ההולך וקרב – חורבן בית המקדש – במטרה לעורר את תגובת הקהל.
הציווי הֵאָנַח דורש מהנביא להיאנח ולזעוק כאדם המצוי בצער רב. הביטוי בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם ממחיש את עוצמת הכאב הפיזי והנפשי. הפרשנים מסכימים כי מדובר באנחה כה גדולה וכבדה על צרה עצומה, עד שהיא יוצרת תחושה כאילו מתניו של האדם נשברים והוא קורס ונופל מכובד המשקל של הצער [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. יש המבארים כי זוהי אנחה עמוקה במיוחד, המורגשת פיזית עד תחתית בית החזה ואף למטה מכך [ביאור שטיינזלץ].
על הנביא להיאנח וּבִמְרִירוּת, כלומר מתוך מרירות לב, כדי לבטא את המועקה הכבדה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפעולה כולה חייבת להיעשות לְעֵינֵיהֶם, באופן גלוי לעיני עם ישראל. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפומביות נועדה למשוך את תשומת לבם של הרואים, כדי שיפנו אל הנביא וישאלו אותו מהי הסיבה לאנחתו הקשה. שאלתם תאפשר לו להשיב ולבשר להם על השמועה הקשה העתידה להגיע מירושלים, על אודות חרבו של נבוכדנצר מלך בבל והחורבן הממשמש ובא [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].