זעם אלוהי מוחלט בא לידי ביטוי בפסוק דרך דימויים עזים מעולם הנפחות והאש. הדימוי המרכזי ממחיש כיצד כלי המשמש להענשה הופך בעצמו למושא של כליון, בתוך תהליך בלתי פוסק של ליבוי יצרים והרס.
ההכרזה וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי מתארת את כעס העונש שיחול על החוטאים, כאשר המילה עֶבְרָתִי מצביעה על חרון אף קיצוני החוצה גבולות, עד כדי כך שהוא עלול לפגוע גם בחפים מפשע [מלבי"ם]. הפעולה אָפִיחַ לקוחה מפעולת נשיפת האוויר במפוח על גחלים כדי להבעיר אש [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המשמעות היא שה' ינשוף באש העברה כדי להלהיב אותה, כך שהזעם יגבר ויתעצם בכל פעם מחדש [מצודת דוד, רד"ק].
לגבי זהותם של האֲנָשִׁים בֹּעֲרִים שבידיהם יימסר הנידון, קיימות שתי גישות מרכזיות. גישה אחת מפרשת את המילה במשמעות של אש, דהיינו אנשים שיודעים להבעיר אש [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או כוחות המכלים ושורפים הכל כמו אש המבערת יער [רד"ק]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את המילה מלשון נבערים וכסילים, כלומר אנשים פזיזים המנהיגים עצמם בשיגעון כדי להרוג ולחבל בפתאומיות [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר לביטוי חָרָשֵׁי מַשְׁחִית, הפרשנים מסכימים כי מדובר באומנים ובעלי מלאכה. חלקם רואים בהם מומחים ובקיאים במלאכת ההריגה וההשחתה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק], או יצרנים של כלי נשק [ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה מַשְׁחִית משמשת כאן כשם עצם שמשמעותו השחתה [רד"ק].
באשר לנמען של חזון ההרס הזה, הדעה הרווחת היא שהדברים מכוונים כלפי העם החוטא, שיושמד כליל בארצו מבלי שיגלה, עד שלא יישאר ממנו זכר [מלבי"ם]. עם זאת, קיימת פרשנות ייחודית הגורסת כי הנבואה כלל אינה פונה אל בני אדם, אלא אל חרבו של נבוכדנצר מלך בבל [רש"י]. לפי תפיסה זו, הלשונות של הפחת אש וחרשי מתכת מתאימים בדיוק לטיפול בחרב. לאחר שנבוכדנצר שימש ככלי להענשת ישראל ועמון, תבוא שעתו להיענש בידי מלכי מדי. ה' ימסור את חרבו בידי אותם נפחים שוטים, אשר יבואו כביכול לחדד אותה, אך למעשה ישחיתו ויהרסו אותה לחלוטין באש העברה [רש"י, מלבי"ם].