הנביא מצטווה לתאר תרחיש צבאי שבו נבוכדנאצר מלך בבל עושה את דרכו דרומה כדי לדכא את המרד נגדו, ומגיע לנקודת הכרעה אסטרטגית. הציווי שִׂים־לְךָ֣ שְׁנַ֣יִם דְּרָכִ֗ים דורש מהנביא לסמן או להכין כעין צומת דרכים מפוצלת. פעולה זו יכולה להיעשות במחשבתו ובחזון הנבואה בלבד, או כמעשה סמלי ופיזי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. דרכים אלו נועדו להמחיש את הנתיבים שבהם עתידה לָבוֹא֙ חֶ֣רֶב מֶלֶךְ־בָּבֶ֔ל, כאשר החרב מסמלת את המלך עצמו ואת צבאו [רד"ק, מצודת דוד].
הכתוב מציין כי מֵאֶ֥רֶץ אֶחָ֖ד יֵצְא֣וּ שְׁנֵיהֶ֑ם, כלומר שתי הדרכים מובילות מאותו מקור, והוא ארץ בבל. השימוש במילה הזכרית אֶחָ֖ד לתיאור ה"ארץ" שהיא לשון נקבה, מוסבר על ידי הפרשנים כמאפיין לשוני חריג, או כרמז לכך שהדרכים יוצאות מארצו של מלך "אחד" [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בהמשך הפסוק מופיע הציווי וְיָ֣ד בָּרֵ֔א בְּרֹ֥אשׁ דֶּרֶךְ־עִ֖יר בָּרֵֽא. המילה יָ֣ד מוסכמת על רוב הפרשנים ככינוי ל"מקום", בדומה לביטוי המוכר "יד אבשלום". עם זאת, סביב משמעות המילה בָּרֵ֔א קיימת מחלוקת פרשנית. גישה אחת מפרשת זאת מלשון כריתה ופינוי. לפי קו חשיבה זה, על הנביא לפנות את המקום מקוצים ומצמחייה באמצעות כריתתם [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], והביטוי עִ֖יר בָּרֵֽא מרמז על עיר שעתידה להיכרת ולהיחרב [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון בחירה וברירה. לפי פירוש זה, הנביא מצטווה לברור ולבחור מקום מיוחד בתחילת הדרך היוצאת אל העיר [מצודת דוד, מצודת ציון]. מקום זה הוא פרשת הדרכים שבה יעמוד מלך בבל, וממנה יצטרך לבחור ולהחליט באיזו דרך להמשיך ולאיזו עיר לצאת למלחמה [רד"ק].