נבואת הפורענות משילה מעליה את מעטה המשל והופכת לאזהרה גלויה וחריפה על חורבן מוחלט שאינו מבחין בין אדם לאדם. באמירה הִנְנִי אֵלַיִךְ, מכריז ה' כי הוא פונה אל אדמת ישראל במטרה להילחם בה ולהענישה בעונש השגחי [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לשם כך נאמר וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ, כלומר החרב נשלפת מתוך הנדן והנרתיק שלה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שליפת החרב מהווה את פתרון המשל מהנבואה הקודמת: החרב תכלה את האנשים באותה עוצמה שבה אש שורפת יער [מלבי"ם].
החלק המטלטל ביותר בגזרה טמון במילים וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע, שכן ההרג יקיף את כולם יחד [ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי צמד זה מקביל ל"עץ הלח" ול"עץ היבש" שהוזכרו במשל הקודם [רש"י, מלבי"ם]. סוגיית הפגיעה בצדיקים זוכה למספר הסברים. גישה אחת גורסת כי הצדיקים פשוט נספים בעוון הרשעים שסביבם [רד"ק]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מציגים תפיסה עמוקה יותר, שלפיה הצדיקים נכרתים ומוגלים דווקא בתחילה. מהלך זה נועד למנוע מהם לראות בצרת דורם, ובעיקר כדי לסלק את זכותם והגנתם; כל עוד הצדיקים נוכחים, צדקתם מעכבת את הפורענות מלהכות ברשעים, ולכן כדי להוציא לפועל את גזר הדין המוחלט, יש לסלקם תחילה [מלבי"ם, רד"ק, חומת אנך].
מנגד, מוצגת פרשנות ייחודית לחלוטין המפקיעה את המילים ממשמעותן הרגילה. לפי גישה זו, המילה צַדִּיק מתייחסת לאדם שעובד עבודה זרה במסירות ובקביעות, בעוד שרָשָׁע הוא מי שעובד עבודה זרה רק לעיתים. כלומר, מדובר במושגים פנימיים של עובדי האלילים עצמם, אך בעיני ה' שני הסוגים הם למעשה רשעים גמורים הראויים להכחדה [רד"ק].