יצא לכם פעם לחשוב על אש שמתפשטת ביער? היא לא בודקת איזה עץ הוא רענן וחזק ואיזה עץ הוא יבש, היא פשוט עוברת על כולם. עכשיו הנבואה עוזבת את המשלים והופכת לאזהרה ברורה. ה׳ פונה אל אדמת ישראל ואומר הִנְנִי אֵלַיִךְ, כלומר, אני מגיע כדי להעניש.
ה׳ מזהיר ואומר וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ. תער הוא הנרתיק שבו שומרים את החרב, ושליפת החרב מסמלת שהעונש עומד לקרות, ממש כמו האש ששורפת את היער. החלק המפתיע ביותר הוא המילים וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע. למה שגם אנשים טובים וצדיקים ייפגעו יחד עם הרשעים? כמו במשל, שבו האש פוגעת גם בעץ הלח וגם בעץ היבש, כך גם כאן האירוע ישפיע על כולם.
אבל יש לזה סיבה עמוקה: לפעמים הצדיקים מורחקים או עוזבים ראשונים, כדי שהם לא יצטרכו לראות את הדברים העצובים שקורים לדור שלהם. בנוסף, כל עוד הצדיקים נמצאים, המעשים הטובים שלהם מגנים על כולם, ולכן רק כשהם אינם, העונש של הרשעים יכול לצאת לפועל.