כאשר מלך בבל עמד על אם הדרך והטיל גורלות כדי להכריע האם לתקוף את ירושלים או את עמון, הקסם הוביל אותו לירושלים. בעקבות זאת, בני עמון, שהשתתפו קודם לכן במרד נגד בבל יחד עם יהודה, ניצלו זמנית. במקום להכיר במצבם, הם צהלו ושמחו לאידם של ישראל. כעת, הנבואה מפנה את מבטה אליהם, ומבהירה כי אשליית הביטחון שלהם תתנפץ בקרוב, ואותה חרב שהוחרבה את יהודה תופנה גם כלפיהם.
הנביא פונה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל חֶרְפָּתָם. רוב הפרשנים מסבירים כי ה"חרפה" מתייחסת לגידופים וללעג שהטיחו בני עמון בישראל כאשר ראו שנבוכדנצר פנה לירושלים במקומם. הם שמחו על חורבן הארץ, ואף התהדרו כי אליליהם ומזלם גברו על ה' ועל עמו [רש"י]. מעבר לשמחה לאיד, בני עמון גם הוסיפו חטא על פשע כאשר מלכם שלח מתנקש להרוג את גדליה בן אחיקם, בניסיון להשמיד את שארית הפליטה שנותרה בארץ [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי המילה חֶרְפָּתָם מכוונת ישירות לאליל של בני עמון [ביאור שטיינזלץ].
כדי להמחיש את הסכנה המתקרבת, הנביא מכריז חֶרֶב חֶרֶב, תוך כפילות המילה לשם הדגשה וחיזוק [מצודת דוד]. החרב מתוארת כפְּתוּחָה, כלומר חרב שלופה שכבר הוצאה מתערה, שכן כאשר החרב בתוך הנדן היא נחשבת "סגורה" [מצודת ציון, מלבי"ם]. המסר לבני עמון הוא שאל להם לחשוב שניצלו; החרב שיצאה להחריב את ירושלים עדיין שלופה, והיא לא תשוב לנדנה לפני שתכה גם בהם, בין אם על ידי מלך בבל ובין אם מאוחר יותר על ידי ממלכות אחרות כמדי ופרס [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה שהמילה פְּתוּחָה אינה עוסקת בשליפת החרב, אלא מתארת חרב מלוטשת ומושחזת [רד"ק].
החרב מוכנה לְטֶבַח, והיא מְרוּטָה (מלוטשת) לְהָכִיל. המילה לְהָכִיל זוכה למספר הסברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא מלשון סבלנות ויכולת הכלה; החרב הוכנה והושחזה כדי שתוכל לעמוד בעומס של הרג רב, לסבול את שחיקת הטבח ולהכיל חללים רבים מבלי להיפגם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. פירוש אחר מסביר זאת מלשון אחיזה; החרב מורטה באזור הניצב שלה, כדי שהאוחז בה יוכל להחזיק אותה היטב וביציבות בכף ידו [מלבי"ם]. דעה לשונית ייחודית מציעה כי המילה לְהָכִיל משמעותה "להאכיל" (בהשמטת האות א'), כלומר הלוחם מאכיל את החרב בבשר החללים [רד"ק בשם אביו], אם כי יש מהפרשנים שדחו קריאה זו [אברבנאל].
לבסוף, החרב מורטה לְמַעַן בָּרָק. הליטוש נועד להעניק לחרב ברק חזק וזוהר, שמטרתו להטיל אימה ופחד בלב העמים הרואים אותה [רד"ק, מצודת דוד]. ברק הלהב כה בוהק ועוצמתי, עד שמראהו הלוהט לא יחשך ולא ידהה גם כאשר החרב תהיה שקועה בתוך המוני החללים [רש"י].