יצא לכם פעם לראות מישהו שניצל מצרה, אבל במקום להרגיש הקלה בשקט, הוא התחיל ללעוג למישהו אחר שכן הסתבך? זה בדיוק מה שקרה כאן. מלך בבל עשה הגרלה לאן לצאת למלחמה, לירושלים או לעמון. ההגרלה קבעה שהוא יתקוף את ירושלים, ובני עמון ניצלו בינתיים. במקום להבין את המצב, הם צחקו ושמחו כשראו את ירושלים נופלת. הנביא פונה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל חֶרְפָּתָם. החרפה היא הלעג והמילים הפוגעניות שהם הטיחו בעם ישראל, כשהם אפילו מתגאים שהאלילים שלהם כביכול חזקים יותר מה'.
כעת הנביא מזהיר אותם שהביטחון שלהם עומד להתנפץ. הוא קורא אליהם פעמיים חֶרֶב חֶרֶב כדי להדגיש ולחזק את האזהרה שהסכנה קרובה מאוד. הוא מתאר שהחרב הזו פְּתוּחָה, כלומר היא כבר שלופה מתוך הנרתיק שלה. המסר הוא ברור: החרב של מלך בבל שיצאה לפגוע בירושלים עדיין בחוץ, והיא לא תחזור למקומה לפני שתפגע גם בהם. החרב הזו מוכנה לְטֶבַח, למערכה צבאית קשה, והיא מְרוּטָה, כלומר מלוטשת וחלקה. הנביא מסביר שהיא הוכנה כך כדי לְהָכִיל, שזה אומר שיש לה יכולת וסבלנות להחזיק מעמד לאורך זמן מבלי להישבר או להיפגם. לבסוף, החרב צוחצחה לְמַעַן בָּרָק, כדי שהיא תנצוץ באור חזק שנועד להטיל פחד ואימה בלב של כל מי שרואה אותה.