יחזקאל, פרק כ״א, פסוק ב׳

ה' מצווה על יחזקאל הנמצא בבבל להכין את עצמו רוחנית, בבחינת שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה, ולהפנות את מבטו אל עבר ירושלים ובית המקדש. הציווי וְהַטֵּף קורא לו להשמיע נבואת חורבן קצרה הנופלת כטיפות מים, המכוונת אל הדָּרוֹם ואל הנֶגֶב, שמות נרדפים המדגישים את מיקומה המוגבה והשחון של ארץ יהודה. מוקד הפורענות שאליו הוא נדרש וְהִנָּבֵא הוא יַעַר הַשָּׂדֶה, דימוי הממחיש כיצד ירושלים מרובת התושבים, צדיקים ורשעים כאחד, תהפוך למקום שומם כסבך חיות בר או שיערותיה הממשיים יושמדו. פנייה זו מבטאת מהפך רוחני, שבו עוונות העם הפכו את מידת הרחמים המאפיינת כיוון זה למידת הדין, ובכך ייעצר שפע הברכה שהושפע מירושלים לעולם כולו.