תארו לעצמכם שהאוכל בבית כמעט נגמר לגמרי, ואין מאיפה להשיג עוד. זה בדיוק המצב של משפחת יעקב. הרעב כבד, והמזון שהאחים הביאו ממצרים עומד להסתיים. האחים חיכו בכוונה לרגע הזה. הם ידעו שיעקב לא מסכים לשלוח איתם את בנימין למצרים, ולכן הם המתינו בשקט עד שלא תהיה ברירה והרעב יכריח אותו להסכים.
כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לאכול את התבואה, יעקב פונה אליהם. האם האוכל באמת נגמר לגמרי? לא, נשאר בדיוק מספיק מזון כדי שהמשפחה תוכל לאכול בזמן שהאחים ייסעו למצרים ויחזרו. יעקב מבקש מהם: שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל. המילה שִׁבְרוּ פירושה קנו. יעקב מנסה להתעלם מהדרישה של שליט מצרים להביא את בנימין, בתקווה שהאחים פשוט ייסעו בלעדיו. הוא מבקש מהם לקנות רק מְעַט־אֹכֶל, מתוך תקווה שאם הם יבקשו קצת, השליט ירחם עליהם ולא ישים לב שבנימין חסר. יעקב גם בוחר את המילים שלו בקפידה כדי להרגיע את האחים. הוא אומר שֻׁבוּ כדי לתת הרגשה של נסיעה רגילה ומוכרת, ומוסיף את המילה לָנוּ כדי להראות שהוא דואג לכולם ומרגיש חלק מהם.