שליחותו של גחזי להקדים ולהחיות את בנה של השונמית באמצעות משענתו של אלישע מסתיימת בכישלון, והמפגש עם המוות נותר בעינו ללא כל שינוי.
הכתוב מציין כי וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, כלומר הוא מיהר והקדים את הנביא ואת האישה השונמית שהלכה עמו [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. גחזי מניח את המשענת על פני הנער, אך התוצאה היא שוְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב. המילה קָשֶׁב משמשת כאן כשם עצם שעניינו האזנה [מצודת ציון, מנחת שי]. רוב הפרשנים מסבירים כי הנער לא השמיע קול כדי לענות, ולא היה בו קשב כדי לשמוע [רלב"ג, רד"ק]. הרד"ק מדייק מכפילות זו שאילו הנער היה יכול לשמוע אך לא לדבר, הוא היה מגיב בתנועה או ברמז כלשהו, אך היעדר הקול והקשב מעיד על חוסר תגובה מוחלט. לעומת זאת, יש המפרשים כי מדובר בכפל לשון שנועד להדגיש את הדממה, שכן כאשר אין קול, ממילא אין למה להקשיב [מצודת דוד].
חז"ל והפרשנים מסבירים את סיבת כישלונו של גחזי. לפי דבריהם, גחזי לא ציית להוראותיו הקפדניות של אלישע שלא לדבר בדרך, ואף זלזל ולעג לרעיון שניתן להחיות מת באמצעות מקל [מצודת דוד, אברבנאל]. בנוסף, גחזי לא הבין את כוונתו העמוקה של הנביא וסבר בטעות שהמשענת עצמה היא זו שאמורה לחולל את הנס בכוחות עצמה [אברבנאל].
בשל כך, גחזי שב אל אלישע ומדווח כי לֹא הֵקִיץ הַנַּעַר. הפועל הֵקִיץ משמעותו התעוררות [מצודת ציון], והשימוש בו כאן נובע מכך שמושג היקיצה וההתעוררות משינה משמש במקרא כביטוי לתחיית המתים [רד"ק]. בהמשך ייאלץ אלישע עצמו להיכנס, להתבודד ולהתפלל אל ה' כדי להשלים את הנס ולהשיב את רוח החיים באבריו של הנער [אברבנאל].