האישה השונמית ממהרת לצאת לדרך אל הנביא בהר הכרמל, כשהיא שרויה בסערת רגשות ובמרירות נפש. הפעולה הראשונה שהיא עושה היא וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן, כלומר קשירת האוכף על הבהמה [מצודת דוד]. קיימת מחלוקת מי ביצע פעולה זו בפועל. יש הסבורים כי היא ציוותה על משרתה לחבוש את האתון עבורה [רלב"ג], אולם דעה אחרת מדגישה כי היא חבשה את האתון בעצמה כדי לזרז את היציאה לדרך. לפי גישה זו, הנער שליווה אותה היה בהכרח קטן, שכן אחרת היה אסור לה ללכת עמו לבדה בשדה מטעמי הלכות ייחוד [מלבי"ם].
לאחר מכן היא פונה למשרתה ואומרת נְהַג וָלֵךְ, הוראה שמשמעותה למהר, להנהיג את האתון ולהתקדם ללא דיחוי [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
החלק המרכזי של ציוויה, אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ, מתפרש בשתי דרכים שונות, התלויות בשאלה האם האישה הלכה ברגל או רכבה על האתון. המילה תַּעֲצָר מתפרשת כעיכוב [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון] או כחניה ועצירה בדרך [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמתוך מרירות נפשה העמוקה, האישה בחרה ללכת ברגל את כל הדרך. לפיכך, היא מורה לנער להנהיג את האתון לפניו ולא להתעכב או לחכות שהיא תעלה לרכוב עליה, אלא אם כן היא תבקש זאת במפורש עקב עייפות [מלבי"ם, רלב"ג, רד"ק, חומת אנך, אברבנאל]. לעומת זאת, גישה אחרת מציעה כי האישה כבר רכבה על האתון. לפי פירוש זה, היא מורה לנער להכות את הבהמה כדי שתמהר ללכת, ומבקשת ממנו שלא יעצור או יאט את הקצב הנוח של הרכיבה בעבורה, אלא אם כן תורה לו במפורש לעשות זאת [רד"ק, צאינה וראינה].