ברגעי ההתבודדות המוחלטת בחדר, ניגש הנביא אלישע לחולל את הנס הגדול מכולם ולהחיות את הילד המת, ממש כשם שעשה אליהו רבו לפניו [ביאור שטיינזלץ]. הפעולה הראשונה שהוא מבצע היא בידוד מוחלט של הזירה.
הכתוב מציין כי הנביא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם, כלומר הוא וידא שרק הוא והילד ישהו בחדר ללא איש מלבדם. הסיבה להסתגרות זו הייתה כפולה: להבטיח שתפילתו תהיה שלמה ומרוכזת לחלוטין ללא כל הפרעה, ולמנוע מאנשים אחרים לראות את הפעולות הנסתרות שהוא עומד לבצע [רלב"ג].
לאחר סגירת הדלת, נאמר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־ה'. פנייה זו בתפילה חושפת הבדל מהותי בין נס תחיית המתים לשאר הניסים שחולל אלישע. בניסים אחרים, כמו ריפוי המים, ריבוי השמן או הצפת הברזל, אלישע פעל ישירות מכוח נבואתו ולא הוזקק להתפלל. אולם, החזרת נשמה לגוף מת היא פעולה שאינה נמסרת לידי שליח, והיא נתונה אך ורק בידיו של ה'. תפקידו של הנביא מסתכם בהכנת הגוף הפיזי לקבלת החיים מחדש, אך את הרוח עצמה רק ה' יכול להשיב [מלבי"ם].
לאחר התפילה להורדת רוח חדשה, ניגש אלישע להכין את גוף הילד. הוא משתטח עליו ומצמיד את פיו, עיניו וכפיו לאלו של הילד, ובכך מבקש להעביר אליו רוח, חושים וכוח חיים טבעי. הוא מחמם את בשר הילד מתוך תפיסה שהנס אינו יכול לחול על ריק מוחלט, אלא דורש תשתית טבעית קיימת שעליה יוכל להתבסס. על פי תורת הסוד, חיותו המקורית של הילד הייתה חלשה וחסרה, ועל ידי התפילה והפעולות הפיזיות שבאו אחריה – שכללו גם התהלכות בחדר הלוך ושוב – אלישע פעל כדי להשפיע עליו רוח חדשה וחזקה יותר, ולהכין אותו למעין לידה מחדש [מלבי"ם, צאינה וראינה].