רגעי השיא של נס תחיית בן השונמית מציגים מאמץ כפול, פיזי ורוחני, של הנביא אלישע. לאחר שהתנפל על הילד עד שחם בשרו, הנביא יורד מעל המיטה אל קרקע החדר וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה [מצודת דוד, רד"ק]. הליכה זו מצד לצד אינה חסרת מטרה, אלא נועדה לסייע לו להתרכז, לכוון את לבו לתפילה ולהעמיק את דבקותו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
לאחר ההליכה והתפילה, אלישע שב אל המיטה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו – הוא שוב רוכן ונשכב על גוף הילד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי סדר פעולות זה של תפילה, הליכה ורכינה על הילד חזר על עצמו שבע פעמים [רלב"ג].
בשלב זה מתרחשת התפנית הפיזית בגוף הילד: וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות של מילה זו היא התעטשות, כלומר הילד החל להתעטש שוב ושוב [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים אלו נשענים על התרגום הארמי למילה "עטישותיו" בספר איוב, שמתורגמת לשורש ז.ר.ר [רד"ק, מצודת ציון]. מנגד, קיימת דעה חלופית המפרשת את המילה כפעולה של מתיחת איברים ופשיטת עצמות [חומת אנך].
רצף פעולות זה של הילד נמשך עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים ברציפות [מצודת דוד, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. לבסוף, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו – הילד פתח את עיניו [מצודת ציון], ובכך נשלם תהליך תחייתו מחדש [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].