האם מתמודדת עם מותו הפתאומי של בנה בפעולה מהירה ומחושבת, תוך הסתרת האסון מסביבתה הקרובה. היא מעלה את הילד לחדרו של הנביא מתוך מטרה לצאת מיד ולבקש את התערבותו.
המילה וַתַּעַל מציינת שהיא עלתה אל הקומה השנייה, שם וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים, הלא הוא הנביא אלישע, ולבסוף וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ את הדלת [ביאור שטיינזלץ]. בחירתה להניח את הילד המת דווקא על מיטתו של הנביא נבעה מאמונתה שבזכותו של איש האלוהים הילד יהיה שמור ומוגן יותר שם [רלב"ג].
לאחר שהשכיבה את הילד, היא יוצאת לדרך כדי לבקש רחמים על בנה, תוך שהיא מסתירה את עובדת מותו אפילו מבעלה. כאשר בעלה תוהה מדוע היא ממהרת ללכת אל הנביא ביום חול, שכן המנהג המקובל היה לבקר את הרב או הנביא רק בימי שבת, ראש חודש ומועדים, היא עונה לו בתשובה סתמית שהכל "שלום" וטוב. בכך היא נמנעת מלגלות לו את האמת המרה, כדי שתוכל לצאת ללא עיכוב אל הנביא [אברבנאל, צאינה וראינה].