בעיצומו של רעב כבד הפוקד את הארץ, אלישע הנביא מתמודד לא רק עם הנהגה רוחנית אלא גם עם הצורך הקיומי להזין את תלמידיו הרעבים. אירוע זה מהווה רקע לנס, שאינו מתרחש כהפגנת כוח לשמה, אלא מתוך מצוקה אנושית אמיתית ואחריות של מנהיג כלפי מונהגיו [מלבי"ם].
הפרשנים מסבירים כי אלישע שָׁב הַגִּלְגָּלָה כחלק ממסע שבו חזר לאותן תחנות שעבר עם אליהו רבו לפני הסתלקותו, במטרה להתחזק בנבואתו. ה' זימן לו את המקום והזמן הללו כדי לחולל נס נוסף [אברבנאל]. הגעתו לגלגל מציבה אותו רחוק מתומכיו הכלכליים, דווקא בתקופה של רעב ממושך בן שבע שנים. במציאות קשה זו, מוטלת עליו החובה לפרנס את קהל שומעי לקחו [מלבי"ם].
תלמידים אלו מכונים בפסוק בְּנֵי הַנְּבִיאִים, והם יושבים לפניו כדי ללמוד תורה מפיו [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לנוכח הרעב, אלישע פונה לנערו ומצווה עליו: שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה. משמעות המילה שְׁפֹת היא להעמיד, להושיב או לערוך את הקדרה על גבי האש והכירה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. הדגש על בחירת הסיר ה"גדולה" נועד להבטיח הכנת כמות רבה של מזון, כך שאף אחד מהתלמידים הרבים לא יישאר רעב [מלבי"ם, אברבנאל].
לבסוף, הוא מורה לנערו לבשל נָזִיד, שהוא תבשיל, ככל הנראה תבשיל ירקות, בדומה לנזיד המוכר מסיפור יעקב ועשו [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].