אלישע הנביא משלח את משרתו גיחזי למשימה דחופה להצלת בנה של האישה השונמית. הוא מצייד אותו במטהו האישי ומוסר לו הנחיות קפדניות שנועדו להבטיח את הצלחת השליחות, תוך דרישה לזריזות מרבית ומיקוד מוחלט.
הציווי חֲגֹר מָתְנֶיךָ משמעו שעליו להתכונן לצאת לדרך במהירות ובזריזות [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], שכן חגירת המותניים מהדקת את הגוף ומאפשרת לרוץ מהר יותר ללא הפרעה [רלב"ג]. הנביא מוסר לו את מִשְׁעַנְתִּי, כלומר המטה שעליו הוא נשען [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ומצווה עליו: לֹא תְבָרְכֶנּוּ וכן לֹא תַעֲנֶנּוּ, כלומר לא לשאול בשלום איש ולא להשיב למברכים אותו [מצודת ציון, רש"י].
הפרשנים מציעים מספר טעמים לאיסור לדבר עם עוברי אורח. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשתיקה נועדה למנוע כל עיכוב והשתהות בדרך. מעבר לחיסכון בזמן, השתיקה נועדה לשמור על ריכוז מוחלט במשימה, כדי שלבו של גיחזי לא יפנה לדברים אחרים, לא במעשה ולא בדיבור [רד"ק], וכן כדי לא להפסיק את הכוח הרוחני שהעביר לו אלישע [מלבי"ם]. מנגד, יש המסבירים כי ההוראה נועדה למנוע התפארות; אלישע חשש ששיחה תוביל לשאלות על מטרת הנסיעה, וגיחזי יתגאה בכך שהוא הולך להחיות מת, דבר שאינו לכבודו של הנס [רש"י].
בנוגע לשימוש במטה, אלישע קיווה שהכוח הרוחני הגלום במשענתו יועיל לילד [ביאור שטיינזלץ]. יש המבארים כי בשלב זה אלישע כלל לא ידע שהילד מת, שכן ה' לא גילה לו זאת בנבואה, והוא סבר שמדובר בעילוף בלבד. לכן חשב שדי בהנחת המטה כדי לעורר את כוחותיו של הילד [מלבי"ם].
בפועל, השליחות נכשלה. הפרשנים מסבירים כי גיחזי לא שמר על ההנחיות הקפדניות של רבו [רלב"ג]. במקום לשמור על שתיקה, הוא הפך את השליחות ללעג, עצר ושאל את האנשים שפגש בדרך האם הם באמת מאמינים שהמטה הזה יכול להחיות מתים [רד"ק, צאינה וראינה], והתפאר בפני כל שואל שרבו שלח אותו להחיות מת [רש"י]. בנוסף, נראה כי גיחזי עצמו, בשל פגמים באישיותו, לא היה ראוי שנס כזה ייעשה על ידו [רלב"ג].