סעודת התלמידים הרעבים הופכת ברגע אחד מציפייה להשקטת הרעב לבהלה של ממש, כאשר מתברר כי התבשיל שהוכן עבורם מכיל רעל.
הפעולה הפותחת את הפסוק, וַיִּצְקוּ, מתארת את שפיכת התבשיל מן הסיר הגדול אל תוך הקערות האישיות כדי שהאנשים יוכלו לסעוד [רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג]. מבחינה דקדוקית, חסרה במילה זו האות יו"ד השייכת לשורש הפועל [רד"ק, מנחת שי].
אך מיד וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד, ברגע שהחלו לטעום מן האוכל, וְהֵמָּה צָעָקוּ. צעקתם נבעה מכך שהרגישו מיד בטעם מר ודוחה ביותר, כמרירות הלענה, והבינו כי התבשיל מכיל סם ארסי [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
זעקתם מָוֶת בַּסִּיר משמשת בשני מישורים: היא מהווה זעקת כאב על העבר, שכן מקצת האנשים שכבר אכלו מן הנזיד ניזוקו ממנו, ובמקביל היא קריאת אזהרה לעתיד, כדי ששאר האנשים לא ימשיכו לאכול מן הסיר המורעל [מלבי"ם]. מתוך מצוקתם הם פונים לעזרתו של אִישׁ הָאֱלֹהִים [מצודת דוד].
העשבים הממיתים שהוכנסו לסיר בטעות היו מנוגדים לחלוטין לטבע האדם ולמערכת העיכול שלו. משום כך, הריפוי שניפק הנביא מיד לאחר מכן נעשה דווקא באמצעות קמח. הקמח מסמל את המזון הבסיסי והראוי ביותר לאדם, ועל ידי השלכתו לסיר הפך הנביא בדרך נס את המזג הארסי והדוחה למזון מזין וראוי, ובכך הוכיח שבדבר ה' יכול הקמח הפשוט לרפא ולנטרל את הרעל יותר מכל תרופה מורכבת [אברבנאל].