בעיצומו של רעב כבד, ה' מזמן אדם המביא מנחת תבואה צנועה אל הנביא אלישע, אירוע שמוביל לנס פלאי של כלכלת תלמידיו הרעבים. הפסוק פותח בתיאור בואו של האיש מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, מקום או מחוז מסוים שלפי התרגום שכן באזור הדרום [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, חומת אנך].
האיש מביא עמו לֶחֶם בִּכּוּרִים, ורוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא ללחם שנאפה מהקציר הראשון של השעורים, תבואה שמבשילה בדרך כלל באזור חג הפסח. בנוסף ללחם, הוא מביא וְכַרְמֶל, מונח שמתפרש כשיבולים רכות ולחות שטרם הבשילו לגמרי [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, כשעורים שנקלו ונשברו לחתיכות גדולות כדי לאוכלן בשעת הרעב [רלב"ג, אברבנאל]. תבואה זו הובאה בְּצִקְלֹנוֹ. לגבי משמעות מילה זו קיימת מחלוקת בין המפרשים: יש המסבירים שהכוונה היא שהתבואה הייתה עדיין סגורה בתוך הקליפה הטבעית שלה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק], בעוד אחרים מפרשים שזהו כלי קיבול, שק, תרמיל או לבוש שבו נשא האיש את המזון [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
מאחר שאלישע לא היה כהן, מתעוררת השאלה מדוע מנחתו נקראת "ביכורים". בעוד שיש המסבירים זאת כתיאור טכני של התבואה שנקצרה ראשונה [אברבנאל], פרשנים אחרים מצביעים על עיקרון רוחני עמוק: כל המביא דורון לתלמיד חכם, נחשב לו כאילו הקריב ביכורים לכהן. יתרה מכך, הכתוב השתמש דווקא במונח זה, שאין לו שיעור קבוע מראש, כדי ללמד שתלמיד חכם צריך לקבל בעין יפה כל מתנה שניתנת לו, תהא כמותה אשר תהא [צאינה וראינה, חומת אנך].
האיש שהביא את עשרים כיכרות הלחם התכוון שהנביא עצמו יאכל אותן, וגם משרתו של אלישע ביקש לשמור את המזון המועט עבור הנביא כדי שיספיק לו למספר ימים [מלבי"ם, אלשיך]. למרות זאת, אלישע מורה למשרתו לתת את הלחם לָעָם, הלא הם מאה תלמידי הנביאים הרעבים שסמכו על שולחנו. אלישע פעל מתוך אמונה בהבטחת ה' שהם יאכלו ויותירו. הוא נהג בחוסר אנוכיות, כך שהתלמידים אכלו ושבעו ראשונים, ובזכותם שרתה הברכה בלחם והוא התרבה, עד שאלישע עצמו אכל מן הנותר [אלשיך]. נס זה של התרבות המזון המועט והזנת ההמונים, מקביל לנסים שעשה אליהו, רבו של אלישע, כאשר ניזון על ידי העורבים וכאשר כד הקמח של האלמנה מצרפת לא כלה [אברבנאל].