רגעיו האחרונים של ילד השונמית מתאפיינים בהידרדרות מהירה וטראגית, מרגע שחש בכאב ראש פתאומי בשדה ועד לנשימתו האחרונה בחיק אמו. הילד מובא אל האם, וכפי שמתואר, וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ. הוא נותר לשבת על ברכיה ללא סימנים חיצוניים בולטים לגסיסה, עד שמצא את מותו בעודו בתנוחה זו [ביאור שטיינזלץ].
תזמון המוות מודגש במילים עַד־הַצׇּהֳרַיִם וַיָּמֹת. יש מי שמסביר כי בשעת הצהריים חום השמש פועל בעוצמה כפולה, וזהו הגורם הסופי לכך שרוח החיים עזבה את גופו של הילד [אהבת יהונתן].
הפרשנים מסכימים כי המילה וַיָּמֹת מעידה על מוות מוחלט וודאי, שבו הנשמה נפרדה מן הגוף, ולא על מצב של עילוף או אובדן הכרה זמני. מסקנה זו נובעת מהסמיכות בכתוב בין תיאור החולי לבין המוות, וכן מן ההבנה כי עילוף אינו תופעה אופיינית לנערים, קל וחומר שלא בעקבות חולי ראש פתאומי וחזק כל כך [אברבנאל, מלבי"ם].
מתוך תיאור קצר זה משתקפת גם אמונתה יוצאת הדופן של האם השונמית. לאורך כל שעות החולי של בנה היא נמנעה מהגשת טיפול רפואי כלשהו ולא השכיבה אותו על מיטת חולי. ביטחונה המוחלט בהבטחת הנביא ניכר גם לאחר המוות: היא לא צעקה, לא זעקה מרה, ואף הסתירה את דבר האסון מבעלה, אלא פשוט לקחה את הילד והשכיבה אותו על מיטתו של הנביא [מלבי"ם].