מפגש דרמטי על ההר חושף את עוצמת כאבה של אם שכולה, המוכנה לשבור את כל מוסכמות הנימוס והכבוד כדי להציל את בנה. כאשר השונמית מגיעה אל אלישע, היא מיד נופלת ארצה וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו. פעולה זו מבטאת תחינה עמוקה, כניעה מוחלטת וקבלת מרותו של הנביא [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], וכן מהווה מסר ברור לכך שלא תניח לו עד שיסכים ללכת עמה [מלבי"ם].
משרתו של הנביא מתערב מיד ומנסה לְהָדְפָהּ, כלומר לדחוף אותה מעל אלישע [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגיחזי עשה זאת מפאת כבודו של הנביא, שכן אין זה מן הראוי ומן המוסר שאישה תתקרב אליו כל כך. מנגד, יש הסבורים שגיחזי ביקש להדפה דווקא למען כבודה שלה, כדי למנוע ממנה להשפיל את עצמה ולנשק את רגלי הנביא [רד"ק], או פשוט כדי לעצור את מפגן ההכנעה הקיצוני [רלב"ג].
אלישע עוצר את משרתו ואומר לו הַרְפֵּה־לָהּ, הנח לה ואל תדחף אותה. הנביא מבין שנימוסים וכללי דרך ארץ נדחים מפני סבלה העמוק של האישה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מודה בגילוי לב כי וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי, ואינו יודע מהי סיבת כאבה. סביב אמירה זו עולה מחלוקת לגבי תזמון הגילוי הנבואי; בעוד שיש המפרשים שהדבר נעלם מעיניו בעת התרחשותו ועדיין לא נגלה לו גם באותו רגע [מצודת דוד], אחרים מסבירים שההעלמה הייתה רק עד לאותה שעה, ובדיוק ברגע שנפלה לרגליו נגלה לו הדבר בנבואה [רד"ק, צאינה וראינה].
מתוך העלמה זו מפיק הנביא תובנה רוחנית חשובה: בדרך כלל, כאשר ה' מביא עונש על אדם, הוא מגלה את סודו מראש לנביאיו כדי שיבקשו רחמים. מכיוון שהדבר הועלם ממנו, הבין אלישע שהאסון לא בא על האישה כעונש על חטא כלשהו, אלא אירע בדרך הטבע כתוצאה ממחלה [מלבי"ם].