קרה לכם פעם שהייתם כל כך עצובים או מודאגים, עד שלא היה אכפת לכם בכלל מה אנשים אחרים יחשבו על ההתנהגות שלכם? זה בדיוק מה שקורה לאישה השונמית. היא מגיעה אל אלישע הנביא בהר כשהיא בכאב עצום, נופלת על האדמה ותחזק ברגליו. היא ממש מחזיקה ברגליים שלו, כדי להראות לו שהיא מתחננת מכל הלב ולא תעזוב אותו עד שיסכים לבוא איתה.
המשרת של הנביא, גיחזי, רואה את זה ומנסה להדפה, כלומר לדחוף אותה ולהרחיק אותה. הוא עושה את זה מתוך כבוד לנביא, כי הוא חושב שזה לא מכובד ולא ראוי שאישה תתקרב אליו כל כך. אבל אלישע מיד עוצר אותו ואומר לו הרפה לה, תעזוב אותה ואל תדחוף. אלישע מבין שכאשר אדם נמצא בצער כל כך עמוק, כללי הנימוס נדחים הצידה.
אז אלישע מודה בגילוי לב ואומר וה' העלים ממני. הוא מסביר שאין לו מושג למה היא כל כך עצובה, כי ה' הסתיר את זה ממנו. מתוך זה אלישע מבין דבר חשוב: בדרך כלל, כשה' מביא עונש על מישהו, הוא מגלה את זה קודם לנביאים כדי שיתפללו ויבקשו רחמים. בגלל שה' לא גילה לו כלום, אלישע מבין שהאסון שקרה לאישה הוא לא עונש על חטא שהיא עשתה, אלא פשוט משהו שקרה בדרך הטבע.