מלכים ב, פרק ד׳, פסוק כ״ח

תארו לעצמכם שמישהו נותן לכם את המתנה הכי נפלאה בעולם, מתנה שאפילו לא חלמתם לבקש, ופתאום היא נלקחת מכם. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שחווה האישה השונמית. בנה האהוב, הילד שאלישע הנביא הבטיח לה, חלה והלך לעולמו. מתוך כאב עמוק מאוד, היא ניגשת אל הנביא ושופכת את לבה. היא שואלת אותו הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי? כלומר, האם בכלל ביקשתי ממך בן? האישה מציגה טענה חכמה והגיונית: אם אדם מתחנן ומבקש מתנה שוב ושוב, אולי יתנו לו משהו זמני רק כדי שיירגע ויפסיק לבקש. אבל היא מעולם לא ציפתה לפרס על כך שאירחה את הנביא בביתה. הנביא הוא זה שהחליט להעניק לה את הברכה הזו. לכן, היא מרגישה שמתנה מיוחדת כזו צריכה להיות שלמה ולהישאר לתמיד. היא מזכירה לנביא את מה שאמרה לו כבר בהתחלה: לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. המילה תשלה פירושה להטעות או לאכזב. היא בעצם אומרת לו שהיא העדיפה מראש לא להפוך לאימא בכלל, מאשר לקבל ילד שיילקח ממנה כשהוא עוד קטן, ולהישאר עם לב שבור מרוב צער.