התרחשות הדברים מפגישה בין מציאות של חוסר למול הבטחה לנס, כאשר עולה הצורך להאכיל קבוצה גדולה של תלמידים רעבים במעט מאוד מזון [מדוד ועד לחורבן]. כאשר המשרת שואל מָה אֶתֵּן זֶה, הוא מביע פליאה על הכמות המזערית שבידו. הפרשנים מסכימים כי הוא תוהה כיצד מאכל כה מועט יכול להספיק למאה איש וברור לו כי לא יהיה בכך די לכולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. השלמה להבנה זו מציג [רש"י], אשר מתמקד במילה זֶה ומבאר כי תמיהת המשרת מתייחסת ספציפית לכל לחם ולחם בנפרד.
למרות חוסר ההיגיון הנראה לעין, הנביא מורה למשרת להגיש את המזון לעם, שכן ההבטחה של ה׳ היא אָכֹל וְהוֹתֵר. משמעות מילים אלו היא שלא רק שהמזון המועט יספיק לכל הנוכחים כדי לאכול ולשבוע, אלא שלאחר מכן עוד יישאר ממנו עודף [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].