בשעת סכנה, כאשר מתגלה כי התבשיל שהוכן מכיל סם מוות, פועל אלישע הנביא במהירות כדי להציל את העם. הפעולה הפיזית שהוא בוחר לעשות נושאת בחובה נס כפול, הן בסילוק הסכנה והן בהפיכת הרעל למזון מזין.
תחילה, הנביא מצווה וּקְחוּ־קֶמַח. מאחר שהתבשיל כבר נמזג קודם לכן לקערות האישיות, הפרשנים מסבירים כי ההוראה כללה את החזרת כל התבשיל חזרה אל הסיר המרכזי [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך]. פעולה זו נועדה למנוע את הצורך להשליך קמח לכל קערה בנפרד [רד"ק]. באשר למילה עצמה, האות וי"ו בתחילתה אינה מוסיפה משמעות מיוחדת, אלא משמשת כפתיחה לעניין שמשמעותה פשוט לכו וקחו [רד"ק], או הביאו [ביאור שטיינזלץ].
השימוש בקמח מעורר תמיהה בקרב המפרשים. מדוע אלישע לא הסתפק באמירה בלבד כדי לבטל את הארס, או לחלופין, מדוע לא השתמש בחומר מזיק אחר כדי לרפא את הנזק, כפי שקורה לעיתים קרובות בניסים שבהם ה' מרפא באמצעות הדבר שבו הוא מכה? [מלבי"ם, אלשיך]. התשובה לכך נעוצה בהבדל שבין תיקון העבר לתיקון העתיד. בעוד שאמירה בלבד הייתה יכולה אולי לנטרל את הסם הממית, היא לא הייתה הופכת את התבשיל למזון. הכלל הוא שניסים בדרך כלל אינם יוצרים יש מאין, אלא פועלים על חומר קיים. מאחר שהרעל מחריב את הגוף והוא ההפך ממזון, לא נותר בתבשיל דבר שיוכל להזין את האנשים. לכן, על ידי השלכת הקמח, יצר אלישע בסיס חומרי שעליו יכלה לחול הברכה, וכך הפך התבשיל כולו לראוי למאכל [מלבי"ם].
לאחר מכן אומר אלישע צַק לָעָם, כלומר שפכו את התבשיל שוב אל הקערות כדי שיאכלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מסתיים בקביעה וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר, המעידה על כך שבאורח נס הקמח תיקן את טעם התבשיל וביטל לחלוטין את הסכנה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נס זה פעל אף למפרע, כך שגם האנשים שכבר הספיקו לטעום מהנזיד המורעל לפני כן, לא ניזוקו כלל [מלבי"ם].