תארו לעצמכם שמשהו עצוב וקשה קורה לפתע, ואתם יודעים שאתם חייבים לפעול מהר מאוד כדי לנסות לתקן את המצב, בלי שאף אחד יעכב אתכם. זה בדיוק מה שעושה האם בסיפור שלנו כשהבן שלה נפטר פתאום. היא מתגברת על הבהלה ולא מספרת על כך לאף אחד בסביבתה, אלא פועלת מיד. המילה וַתַּעַל מספרת לנו שהיא עלתה אל הקומה השנייה בבית, ושם וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים. היא בוחרת להניח את הילד דווקא על המיטה של הנביא אלישע, כי היא מאמינה שבזכות הנביא הילד יהיה שמור ומוגן שם. לאחר מכן היא יוצאת מהחדר ווַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ את הדלת.
עכשיו היא ממהרת לצאת לדרך כדי למצוא את הנביא ולבקש ממנו רחמים ועזרה, והיא מסתירה את מה שקרה אפילו מבעלה. כשבעלה רואה אותה מתארגנת ליציאה, הוא מתפלא ושואל אותה למה היא ממהרת אל הנביא סתם כך ביום חול, הרי בדרך כלל המנהג היה לבקר את הנביא רק בימים מיוחדים כמו שבת או ראש חודש. האם עונה לו בקצרה שהכל שלום ובסדר, ונמנעת מלגלות לו את האמת העצובה. היא עושה את זה רק כדי שהוא לא יעצור אותה בשאלות, וכך היא תוכל לצאת מיד אל הנביא בלי לאבד אפילו רגע אחד.