מלכים ב, פרק ד׳, פסוק כ״ד

מתוך סערת רגשות ומרירות נפש ממהרת האישה לצאת אל הנביא בהר הכרמל, ולשם כך וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן, כלומר קושרת את האוכף על הבהמה בעצמה כדי לזרז את המסע בלוויית נער קטן מטעמי הלכות ייחוד, או שמצווה עליו לעשות זאת עבורה. היא מזרזת אותו בהוראה נְהַג וָלֵךְ, שמשמעותה להנהיג את הבהמה ולהתקדם ללא דיחוי. בציווי אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ היא דורשת ממנו שלא יעכב או יעצור בדרך, בין אם משום שמתוך צערה בחרה ללכת ברגל ומורה לו שלא יחכה שתעלה לרכוב אלא אם תתעייף, ובין אם משום שכבר רכבה על האתון ומבקשת שלא יאט את הקצב עבורה אלא אם תבקש זאת במפורש.