התגלות ה' בעולם נושאת בחובה אופי כפול, המשלב הארה והצלה מחד גיסא, ודין ופורענות מאידך גיסא. משמעות המילה מִנֹּגַהּ היא הארה, זריחה וזיו, והמילה נֶגְדּוֹ פירושה לפניו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
אף על פי שבפסוקים הקודמים מתואר ה' כמסתתר בחושך, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי לפנים מן המחיצה בוקע מלפניו אור גדול ובוהק. לאור האלוהי הזה ישנה פעולה כפולה: מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ – האור מאיר, מגן ומושיע את הצדיקים ואוהבי ה', ומתוך אותו אור ממש בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי־אֵשׁ – יוצאת אש בוערת המכה ושורפת את הרשעים ואת הקמים עליו [רד"ק, צאינה וראינה, מצודת דוד]. יש המקשרים גחלי אש אלו באופן ספציפי לחצים הבוערים שנשתלחו במצרים [רש"י].
לעומת הפירוש הרואה באור ובאש מהות רוחנית, ישנה גישה המפרשת את הפסוק כתיאור של תופעות טבע עוצמתיות המשמשות ככלי נשק בידי ההשגחה. לפי גישה זו, הנוגה וגחלי האש הם למעשה ברקים ורעמים מבהיקים הנוצרים מתוך התלהטות בעננים ובעשן. ה' משתמש בכוחות הטבע הללו, לעיתים בדרך נס, כדי להכות באויביו, להמם ולהפיץ אותם, כפי שעשה למשל במלחמת יהושע [אברבנאל].
במישור סמלי והיסטורי, יש הרואים בפסוק רמז לתהליך הגאולה העתידית. המילה מִנֹּגַהּ נדרשת על שם כוכב נוגה, המופיע כעמוד השחר ברגע החשוך ביותר של הלילה. הדבר מלמד שהגאולה תצמח דווקא מתוך חושך וצרה גדולה לישראל, כאשר גַּחֲלֵי־אֵשׁ מסמלים את מידת הדין הקשה השולטת רגע לפני בקיעת אור הישועה [אהבת יהונתן].