הופעתו של ה' בעולם מתוארת לעיתים באמצעות דימויים עזים של תנועה מהירה, כוחות טבע אדירים ופמליה של מלאכים, המבטאים את השגחתו המיידית על בני האדם.
הפרשנים מסבירים כי המילה וַיִּרְכַּב משמעותה לבוא [מצודת דוד], והמונח כְּרוּב מתייחס לסוג של מלאך [שטיינזלץ, צאינה וראינה]. חז"ל דרשו ששם זה נגזר מהמילה הארמית "כרביא", שכן למלאך זה יש דמות של נער או ילד [מצודת ציון]. המילה וַיָּעֹף מציינת פעולה של תעופה ופריחה [מצודת ציון].
באשר למילה וַיֵּרָא, מספר פרשנים מציינים את ההבדל בינה לבין הפסוק המקביל בתהלים, שם נכתב "וידא" באות דל"ת [רד"ק, מנחת שי, אברבנאל]. ההבדל מוסבר בכך שכאן, בספר שמואל, הכוונה היא שפעולתו של ה' נראתה לעין, בעוד שהמילה "וידא" בתהלים ממשיכה את דימוי התעופה, בדומה לנשר הדואה באוויר [אברבנאל, רד"ק]. הדימוי של עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ מדמה את נשיבת הרוח החזקה לתנועת כנפיים של עוף [מצודת דוד].
מתוך המקורות עולות שלוש גישות מרכזיות להבנת מהות הרכיבה וההופעה האלוהית:
הגישה ההשגחתית-פילוסופית רואה בתיאור זה ביטוי למהירות העצומה שבה ה' ממהר להשגיח על דוד ולהצילו. הכרוב מייצג את "השכל הפועל", שהוא השליח האלוהי המופקד על השגחת בני האדם [רלב"ג]. מאחר שה' הוא רוחני ואינו יכול לרכוב על דבר גשמי, הרכיבה והתעופה אינן פיזיות, אלא מתארות את התפשטות שכינתו מהעולמות העליונים מטה אל הארץ. ה' אינו נראה על הכרוב עצמו, אלא על גבי המלאכים המלווים אותו, המכונים גם הם "רוח" [אלשיך].
הגישה הטבעית-היסטורית מפרשת את הפסוק כתיאור של ענישה אלוהית באמצעות כוחות הטבע. ה' מניע את יסוד האוויר ורוכב על סערות ורוחות עזות כדי להחריב את האויבים, בדומה לרוח סערה המפרקת הרים [אברבנאל].
מנגד, הגישה הרעיונית-דרשנית מתמקדת במידת הרחמים. הבחירה של ה' לרכוב דווקא על כְּרוּב, שדמותו כשל נער, באה לבטא את אהבתו העזה לישראל. כשם שרחמיו של אב על בנו הקטן גדולים במיוחד, כך ה' רוכב על כרוב בשעת הדין והרוגז, כדי לזכור את ישראל כנער אהוב, ובכך להגביר את מידת הרחמים ולזכות אותם במשפט [אהבת יהונתן].