בשעת מפלתם, אויביו של דוד מחפשים נואשות עזרה והצלה, אך תקוותם נכזבת לחלוטין גם כאשר הם פונים אל הכוח העליון.
הפרשנים נחלקו בביאור המילה יִשְׁעוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון פנייה והבטה, כלומר האויבים פונים ומביטים לחפש עזרה [רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודת ציון]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים את המילה מלשון תפילה, עתירה וזעקה לעזרה [רש"י בשם מנחם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הבדל זה מתחדד לאור השוואת הפסוק למקבילו בספר תהלים (מזמור י"ח), שם נכתב "יְשַׁוְּעוּ" במקום יִשְׁעוּ, וכן "עַל ה'" במקום אֶל ה', חילופים המדגישים את משמעות הזעקה והתפילה [מנחת שי, אברבנאל].
מבנה הפסוק והשתלשלות האירועים זכו למספר התייחסויות. יש מי שמסביר כי הפסוק כתוב בסדר הפוך, וכוונתו היא שהאויבים פנו אל ה' והוא לא ענה להם, ולכן לא היה להם מושיע [רש"י]. מנגד, יש המזהים כאן תהליך הדרגתי: תחילה האויבים פונים אל מלכי בשר ודם כדי שיושיעו אותם, ורק לאחר שמתברר כי וְאֵין מֹשִׁיעַ, הם פונים בצר להם אֶל ה', אך גם הוא אינו נענה להם [מצודת דוד].
מדוע ה' וְלֹא עָנָם (מלשון תשובה ומענה [מצודת ציון])? גישה אחת תולה זאת בצביעותם של האויבים; אף שהם קוראים אל ה', הם רשעים שלבם אינו נכון עמו, והם זועקים למשפט שמים מתוך רשעות וצביעות [רד"ק, אהבת יהונתן]. גישה שנייה מסבירה שהתפילה נדחית משום שהם קמים ונלחמים נגד דוד, בחיר ה' [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
זהותם של אותם אויבים הקוראים אל ה' עוררה דיון. עצם הפנייה אל ה' מעידה לדעת חלק מהמפרשים כי מדובר באויבים מתוך בני ישראל שקמו נגד דוד, אם כי ישנה מסורת מדרשית המייחסת את הפסוק לאומות העולם [אברבנאל].