הודאה לה׳ על הניצחון המוחלט במערכות המלחמה, שבהן היריבים נסים על נפשם ומושמדים כליל. יש המייחסים תיאור זה לחסד שעשה ה׳ עם דוד במלחמותיו הפנימיות בישראל, כדוגמת המאבקים מול אנשי איש בושת, צבא אבשלום ושבע בן בכרי, אשר נסוגו וברחו מפניו [אברבנאל].
המילה תַּתָּה משמעותה נתת, או גרמת. פועל זה מופיע כאן באופן חריג ללא אות השורש הראשונה שלו, שלא כמקובל בפעלים בלשון עבר [רד"ק]. המילה עֹרֶף מכוונת לאחורי הפנים [מצודת ציון], והביטוי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מתאר מצב שבו ה׳ גורם לכך שהאויבים מפנים את גבם ובורחים ממערכת המלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפועל וָאַצְמִיתֵם מבטא כריתה והשמדה [מצודת ציון], כלומר, אף על פי שהאויבים נסים על נפשם, דוד משיג אותם ומכרית אותם לחלוטין [מצודת דוד].
באשר ליחס שבין אֹיְבַי לבין מְשַׂנְאַי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכפל עניין במילים שונות, כדרכה של מליצת השיר, וכוונת הפסוק היא שגם השונאים הפנו עורף והושמדו. לעומת זאת, ישנה גישה המבחינה בין שני סוגי יריבים: אֹיְבַי הם האויבים הגלויים הלוחמים במוצהר, אשר מפניהם די בכך שיפנו עורף ויברחו. לעומתם, מְשַׂנְאַי הם שונאים נסתרים, אנשי מרמה המציגים עצמם כאוהבים אך חורשים רעה בסתר. מכיוון ששונאים אלו מכירים את סודותיו של דוד, הסכנה מהם גדולה יותר, ולכן לגביהם נדרשת פעולה תקיפה של וָאַצְמִיתֵם – השמדה וביעור מוחלט [אהבת יהונתן].
השוואה למקבילה בספר תהילים (פרק י"ח) חושפת הבדלים לשוניים קלים: בעוד שכאן נכתב תַּתָּה, בתהילים מופיעה המילה המלאה "נתתה" [מנחת שי]. כמו כן, מופיע שינוי במיקום אות החיבור. בפסוקנו נכתב מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם, ואילו בתהילים נכתב "ומשנאי אצמיתם". ההסבר לכך הוא שהמילה וָאַצְמִיתֵם מהווה את סיום המאמר, ולכן מבחינה תחבירית פחות ראוי שתפתח באות וי"ו. בשל כך, בספר תהילים הוסרה האות וי"ו ממילה זו והוצמדה למילה שלפניה [אברבנאל].