תיאור הניצחון המוחלט במלחמות נגד האומות, אויבי ה', מומחש באמצעות שבירת האויבים והכאתם [אברבנאל]. דוד מצהיר וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם – שברתי אותם [ביאור שטיינזלץ], כאשר הפועל וָאֶמְחָצֵם מבטא פעולה של הכאה ופציעה קשה [מצודת ציון]. התוצאה היא וְלֹא יְקוּמוּן, כלומר, האויבים לא נמנעו מלקום מרצונם החופשי, אלא משום שאיבדו לחלוטין את היכולת הפיזית לעשות זאת [אברבנאל].
חלק ניכר מהמפרשים [מנחת שי, אברבנאל] עומדים על ההבדלים בין שירת דוד המופיעה כאן לבין גרסתה המקבילה בספר תהלים (פרק י"ח). הבדל אחד ניכר בשימוש במילים: בעוד שכאן נאמר וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם, בתהלים הושמטה המילה "ואכלם" ונכתב רק "אמחצם". הסיבה לכך היא שהפסוק הקודם כבר ציין שהרדיפה נמשכה "עד כלותם", ולכן חזרה על לשון כליה נחשבת לכפילות. ספר תהלים מסתפק בפועל המציין מחיצה כדי להסביר כיצד בדיוק התבצעה אותה כליה – על ידי הכאה שמנעה מהם לקום [אברבנאל].
הבדל מרכזי נוסף ניכר בזמני הפעלים. כאן הפעלים מופיעים בלשון עבר עם תוספת ו"ו (וָאֲכַלֵּם, וָאֶמְחָצֵם, וַיִּפְּלוּ), ואילו בתהלים הם מופיעים בלשון עתיד ("אמחצם", "יפלו"). ההסבר לכך נעוץ בהקשר השונה של הספרים: בספר שמואל, השירה נאמרת על אירועי העבר שדוד כבר חווה וניצח בהם. לעומת זאת, בספר תהלים הדברים סודרו עבור האדם המתפלל, ולכן הם מנוסחים בלשון עתיד, כבקשה ותקווה לבאות [אברבנאל].