התעצמותו של המנהיג המנצח מטילה אימה כה עמוקה על סביבתו, עד כי עצם שמע גבורתו מספיק כדי להכניע עמים רחוקים. במצב זה, הכניעה אינה נובעת מהסכמה או מאהבה, אלא מפחד משתק הגורם לאויבים לשנות את עורם ולהתכחש לעברם.
המונח בְּנֵי נֵכָר מתייחס לאויבים ולזרים [ביאור שטיינזלץ], והמילה יִתְכַּחֲשׁוּ נגזרת משורש של כחש ושקר [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר כניעה מתוך אימה. מרוב פחד, אותם נוכרים נאלצים להחניף למלך, לשקר לו, ולהתנצל תוך הסתרת כוונותיהם האמיתיות. הם מכחישים כל קשר לפשעים שביצעו נגדו בעבר וטוענים כי מעולם לא חטאו לו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
מנגד, קיימת גישה מדרשית וגאולית שלפיה השקר של אומות העולם מתמקד בזהותן. לעתיד לבוא, בימות המשיח, אומות זרות ישקרו ויטענו שהן מצאצאי הפילגשים של אברהם אבינו. צאצאים אלו הושבעו בעבר שלא להילחם בישראל, ולכן מובטח להם לשרוד כדי לשרת את עם ישראל. מתוך פחד מהאבדון, ינסו העמים הנוכרים להתכחש למוצאם האמיתי ולהידמות לאותם צאצאים מוגנים [אלשיך].
חלקו השני של הפסוק, לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי, ממשיך ומתאר את עוצמת ההרתעה. הפרשנים מסכימים כי אין למלך צורך להופיע בפני האויבים או להפעיל כוח ממשי כדי להכניעם. עצם השמועה על כוחו ועוצמת ידו מספיקה כדי שיקבלו את מרותו ויצייתו לכל פקודה, עוד בטרם יראו אותו פנים אל פנים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, הביטוי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן משמש כאן כשם עצם המבטא פרסום ושם טוב שהולך לפני המנהיג [רד"ק]. בנוסף, קיימים הבדלים קלים בניקוד ובכתיב של מילים אלו בין הופעת הפסוק בספר שמואל לבין המקבילה שלו בספר תהילים [מנחת שי, רד"ק].
על פי קו המחשבה הגאולי, הציות המתואר במילים יִשָּׁמְעוּ לִי מקבל משמעות רוחנית. אומות העולם לא רק ייכנעו פיזית, אלא יגיעו כדי לשמוע את תורת ה' מפי עם ישראל, ויבקשו ללמוד מדרכיו [אלשיך].