השגחת ה' בעולם פועלת על פי עקרון של מידה כנגד מידה, תוך יצירת ניגוד מובהק בין יחסו לענווים לבין יחסו למתגאים. הפסוק מציג את הצדק האלוהי, שבו עמדת האדם ומידת הענווה שלו הן שקובעות את גורלו.
החלק הראשון של הפסוק עוסק בישועת ההולכים בשפלות רוח. המילה עָנִי אינה מתארת בהכרח מחסור כלכלי, אלא מצב תודעתי של אדם כנוע המקטין את עצמו ומתנהג כעני [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. זהותם של אותם ענווים זוכה למספר התייחסויות: מחד גיסא, הכוונה היא לעם ישראל כולו. דוד מצהיר כי מלבד זכויותיו האישיות, הוא היה ראוי להינצל למען עם ישראל, כדי שיוושעו מיד אויביהם [אברבנאל]. מאידך גיסא, יש המפרשים זאת במישור הרוחני, ומסבירים כי מדובר באנשים שהם בגדר עָנִי במצוות. על פי גישה זו, חטאו של דוד ותשובתו נועדו להורות דרך של תשובה וישועה לכל אדם יחיד שחסרות לו זכויות [אהבת יהונתן].
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק עוסק במפלתם של המתגאים. הרָמִים הם האנשים היהירים, או אויבי ישראל, שעליהם ה' שם את מבטו [אברבנאל, צאינה וראינה]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' מכוון את עיניו אל אותם מתגאים כדי להוכיחם ולהשפילם. זווית נוספת מציעה שה' פשוט משקיף עליהם ממרומים ומתייחס אליהם מלכתחילה כאל שפלים [ביאור שטיינזלץ].
נקודה מעניינת עולה מהשוואת הפסוק למקבילתו בספר תהלים (פרק י"ח), שם נכתב "ועינים רמות תשפיל" במקום "ועיניך על רמים תשפיל". אף שהמשמעות הכללית בשני המקומות שווה [רד"ק], שינוי הלשון נועד לדייק את ההבנה. בספר תהלים, ה"עיניים" אינן מיוחסות לה' אלא לאנשים המתגאים עצמם. שינוי זה בא למנוע הבנה שגויה כאילו כל תכלית ההשגחה האלוהית היא רק לחפש ולהשפיל את הרמים, ומבהיר שההשפלה מכוונת ישירות אל בעלי העיניים הרמות עצמם [אברבנאל].