לאחר חיים רצופי סערות, מלחמות עקובות מדם ורדיפות בלתי פוסקות, הגיע דוד המלך אל מנוחתו ואל שקט יחסי. מתוך ההשקט הזה, הוא נושא שיר תהילה גדול לה' על שהציל, גאל ורומם אותו.
הפרשנים חלוקים בשאלת מועד חיבור השירה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד חיבר את השירה הזו לעת זקנתו, בסוף ימיו, לאחר שעברו עליו כל התלאות והוא ניצל מכלל אויביו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה דעה הסוברת כי דוד חיבר את השירה עוד בבחרותו, בעיצומן של הצרות שעברו עליו. לפי גישה זו, השירה שימשה עבורו כהודאה כללית, והוא היה שר אותה מחדש בכל פעם שה' היה מציל אותו מצרה תורנית [אברבנאל, מלבי"ם, מצודת דוד].
הפסוק מציין כי דוד ניצל מִכַּף – כלומר, מיד [מצודת ציון] – כל אויביו, ולאחר מכן מייחד את שאול המלך. הפרשנים תמהים מדוע שאול אינו נכלל בביטוי "כל אויביו". ההסבר המקובל הוא ששאול היה גדול רודפיו, והסכנה ממנו הייתה שקולה כנגד כל שאר האויבים גם יחד [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. מעבר לכך, המאבק בשאול נשא אופי שונה לחלוטין ממלחמותיו של דוד באומות העולם: בעוד שבאומות חשש דוד רק לחייו שלו, הרי שבמנוסתו מפני שאול ליווה אותו פחד כפול, שמא ייהרג, ושמא ייאלץ להרוג בעצמו את משיח ה' או יהודים אחרים [אלשיך]. בנוסף, דוד כלל לא ראה בשאול "אויב", שכן הוא הקפיד שלא לשנוא אותו בלבו כפי שנצטווה בתורה, בניגוד לאומות העולם שאותן אכן הגדיר כשונאיו [אברבנאל].
שירה זו מופיעה פעם נוספת בתנ"ך, בפרק י"ח בספר תהלים. הפרשנים עומדים על כך שקיימים שינויים רבים בין שתי הגרסאות, הן במילים והן באותיות. כך למשל, בעוד שכאן נכתב וּמִכַּף שָׁאוּל, בתהלים הנוסח הוא "ומיד שאול" [מנחת שי, חומת אנך, רד"ק].
הפרשנים מציעים שני נתיבים מרכזיים להבנת ההבדלים הללו. הנתיב הראשון מסביר את השינויים על רקע מטרת הכתיבה: בעוד שכאן מובאת השירה האישית וההיסטורית של דוד, הרי שאת ספר תהלים הוא ערך לעת זקנתו כספר תפילה אוניברסלי שנועד לכל אדם השרוי בצרה. לכן, הוא שינה במכוון פרטים מסוימים כדי להתאים את המילים לצורכי היחיד המתבודד בכל דור ודור [אברבנאל, מלבי"ם].
הנתיב השני תולה את ההבדלים במדרגות הרוחניות שבהן נאמרה השירה. לפי תפיסה זו, השירה בספר שמואל נאמרה כהתעוררות אישית של דוד או במדרגת נבואה, ואילו הגרסה שבתהלים לוטשה והשתכללה כאשר שרתה עליו רוח הקודש, מדרגה שאפשרה לו להשיג את סודות החכמה הפנימיים באופן עמוק יותר [אלשיך, חומת אנך, אהבת יהונתן, צוארי שלל].