דוד המלך מתאר את הניצחון הצבאי המוחלט ואת ההשגחה האלוהית שליוותה אותו בשלבי הסיום של המערכה, כאשר רדף אחר אויביו הנסים. הגישה המרכזית בקרב המפרשים היא שדוד לא הסתפק בניצחון חלקי, אלא המשיך במרדף עד להשמדתם הסופית של האויבים, כאשר המילה כַּלּוֹתָם מבטאת כליון, אובדן והשמדה מוחלטת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והיא נכתבת במסורת המדויקת בכתיב מלא עם האות וי"ו [מנחת שי].
המרדף אחר אויב בורח טומן בחובו סכנות רבות; לעיתים הרודפים אינם מצליחים להשיג את מבוקשם ושבים בידיים ריקות, ולעיתים הם מתפצלים משאר הצבא ונופלים למארב של האויבים הנסים. אולם, הודות לחסד ה' על דוד, מרדפיו מעולם לא היו פעולות סרק והוא לא נפגע בהם, אלא תמיד השיג את אויביו והשמידם לחלוטין [אברבנאל].
ההחלטה העיקשת של דוד שלא לשוב מהמלחמה עַד כַּלּוֹתָם נובעת מהפקת לקחים היסטורית. שאול המלך איבד את מלכותו משום שנכשל והותיר בחיים את אגג מלך עמלק. כדי לא לחזור על חטא זה, דוד קיבל על עצמו להכחיד את האויב באובדן גמור [אהבת יהונתן]. אף על פי ששבי נחשב לעונש קשה יותר ממוות, דוד בחר שלא לאסור אותם בכבלים בלבד, אלא לצער אותם תחילה במהלך הקרב ולאחר מכן להרגם, כפי שמשתמע מהמשך התיאור [אהבת יהונתן].
הפרשנים עומדים על ההבדלים בין פסוק זה לבין הפסוק המקביל לו בספר תהילים (פרק י"ח). בעוד שכאן נכתב אֶרְדְּפָה בתוספת האות ה"א, בתהילים נכתב "ארדוף" בהתאם לכללי הדקדוק הרגילים [אברבנאל]. כמו כן, כאן נאמר וָאַשְׁמִידֵם, ואילו בתהילים נאמר "ואשיגם" [מנחת שי, אברבנאל]. הניסוח בתהילים נחשב למסודר והגיוני יותר מבחינה כרונולוגית, שכן בתהליך המרדף ראוי להזכיר תחילה את עצם השגת האויב, ורק לאחר מכן את השמדתו [אברבנאל].