תמונת זעם ציורית ועזה נחשפת מבעד לדימויים של עשן, אש וגחלים, המבטאים את חרון ה׳ כלפי הרשעים.
הביטוי עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ מוסבר בקרב רוב הפרשנים כהשאלה מתכונות אנושיות לתיאור כעס עצום. בדומה לאדם שכועס ומתחמם עד שנדמה כי הבל או עשן יוצא מנחיריו, כך מתואר חרון אפו של ה׳ כלפי האויבים. מנגד, גישה שונה מציעה כי העשן מעיד דווקא על כיבוי האש. לפי פירוש זה, אש של מידת הדין אמנם התלקחה, אך היא כבתה מיד והתחלפה במידת הרחמים, וכיבויה המהיר הוא שיצר את העשן [אהבת יהונתן].
המשך התיאור, וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, מתייחס לאש ששורפת ומכלה את האויבים. אש זו אינה בהכרח אש פיזית היוצאת מפה, אלא ביטוי לכך שמכוח גזירת פיו ודיבורו של ה׳, האש מכלה את הרשעים [רש"י]. תיאור זה משמש משל להשחתת אומות ומפלתן, בדומה לאש ששרפה את סדום [אברבנאל]. יש המבארים כי מדובר באש עליונה ורוחנית, שבדומה לאש שראה משה בסנה הבוער, היא אוכלת אש אחרת אך אינה מכלה [אהבת יהונתן].
המילים גֶּחָלִים בָּעֲר֥וּ מִמֶּנּוּ מתארות רשפים וניצוצות שיצאו מאיתו באופן מבהיל כדי לשרוף את השונאים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לשאלה מדוע מודגש שהאש והגחלים יצאו ממנו – כלומר, ישירות מה׳ שמעל לשמיים, ולא מהיסוד הטבעי של האש הקיים בעולם – מוסבר כי העונש כוון לא רק כלפי האויבים הגשמיים בארץ, אלא גם כלפי השרים הרוחניים שלהם בשמיים. מכיוון שישויות רוחניות אינן נפגעות מאש פיזית רגילה, היה צורך שגחלי אש עליונה ורוחנית יצאו ישירות מה׳ כדי לפגוע בהם [אלשיך].