תארו לעצמכם שהשקעתם המון מאמץ בטיפוח של גינה מיוחדת, אבל למרות כל האהבה והדאגה שלכם, שום דבר לא צמח כמו שצריך. מגיע רגע שבו פשוט מפסיקים לנסות. זה בדיוק מה שקורה בסוף משל הכרם. אחרי שהטיפול המסור לא עזר והכרם הצמיח ענבים רעים, בעל הכרם מחליט לעזוב אותו לגמרי. הוא אומר וַאֲשִׁיתֵהוּ, כלומר הוא יקבע את המקום להיות בָתָה, שזה אזור ריק ושומם שאי אפשר יותר לעבוד בו או לגדל בו כלום.
בעל הכרם מכריז שהכרם לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר. המשמעות היא שיפסיקו לטפל בו: לא יחתכו יותר את ענפי הגפן כדי לחזק אותם, ולא יחפרו באדמה כדי לנקות אותה. בגלל ההזנחה הזאת, נאמר שוְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת, כלומר יצמחו שם כל מיני קוצים ועשבים רעים שגדלים במקומות עזובים.
ואז מגיע רגע מפתיע מאוד. בעל הכרם אומר: וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. הוא מצווה על העננים לא להוריד גשם על הכרם. יצא לכם פעם לחשוב האם אדם רגיל יכול לפקד על העננים בשמיים? כמובן שלא. כאן אנחנו מבינים פתאום מעל לכל ספק שבעל הכרם הוא בעצם ה׳.
הסיפור הזה הוא בעצם סוד שמדבר על עם ישראל. כשה׳ עוזב את הכרם ומפסיק את העבודה בו, הכוונה היא שהוא מסיר את ההשגחה שלו ומפסיק לשלוח מנהיגים שידריכו את העם. הקוצים שצומחים מסמלים את המעשים הלא טובים שמתגברים. והעננים שמפסיקים להוריד גשם? העננים הם בעצם משל לנביאים. ה׳ אומר שהוא יפסיק לשלוח נביאים שיכוונו וילמדו את העם מהי הדרך הנכונה, וכך העם יישאר בלי הדרכה.